על זילות השפה: כשהמילים מאבדות מערכן

יש אינפלציה שאינה נמדדת במדד המחירים לצרכן. זו אינפלציית המילים. אם פעם "היסטורי" היה שמור להסכמי שלום או לנחיתה על הירח, היום גם פתיחת מחלף, מסיבת עיתונאים או השקת טלפון חדש זוכים לאותה הגדרה. כל אירוע הוא "דרמטי", כל הישג הוא "חסר תקדים", כל כישלון הוא "קטסטרופה". כאשר הכול יוצא דופן שום דבר כבר אינו יוצא דופן.
השפה פועלת כמו מטבע. ערכה תלוי בנדירותה ובדיוקה. ככל שמדפיסים יותר כסף, ערכו נשחק; ככל שמשתמשים יותר בסופרלטיבים, משמעותם מתרוקנת. זוהי אינפלציה לשונית. וכמו כל התמכרות, גם כאן נוצר מנגנון הדורש מינונים גדלים והולכים. אם אתמול די היה ב"חשוב", היום חייבים לומר "מהפכני" או "דרמטי". אם "משמעותי" כבר אינו מרשים, עוברים ל"אדיר", "מדהים", "מטלטל" ו"בלתי נתפס". המילים הופכות לסם, והציבור, שכבר פיתח חסינות, זקוק למנות חזקות יותר כדי להתרגש.

איור: AI

אך הנזק עמוק יותר מאשר שחיקת הרטוריקה. שפה דלה יוצרת מחשבה דלה. אוצר מילים עשיר אינו קישוט אינטלקטואלי; הוא מערכת הכלים שבאמצעותה האדם מבין את המציאות. מי שמכיר רק "טוב" ו"רע" מתקשה להבחין בין מורכב, סביר, בעייתי, ראוי או שנוי במחלוקת. כאשר המילים נעלמות, גם ההבחנות נעלמות. כך נוצר מעגל סגור: שפה ענייה מצמצמת את המחשבה, ומחשבה מצומצמת מייצרת שפה ענייה עוד יותר.
לא במקרה מובילים את התהליך דווקא מי שמעצבים את השיח הציבורי. פוליטיקאים, יועצי תקשורת, אנשי יחסי ציבור וגם עיתונאים, חיים בעולם שבו תשומת הלב היא המטבע היקר ביותר. כדי לבלוט מעל רעש הרשתות והכותרות, הם מגבירים את הווליום המילולי ללא הרף. כל הודעה היא "דרמטית", כל החלטה היא "היסטורית", כל יריב הוא "סכנה קיומית". השפה חדלה להיות כלי לתיאור המציאות והופכת למכשיר לייצור רגש מיידי.

גם מערכת החינוך אינה יכולה להתנער מאחריותה. בעשורים האחרונים נדחקו הספרות, ההבעה בכתב והרטוריקה לשוליים. פחות תלמידים קוראים יצירות קלאסיות, פחות מִתנסים בכתיבה מורכבת, ופחות לומדים להתבטא בעל פה באופן מדויק ועשיר. במקום לטפח אהבה לשפה ולחשוף את הדור הצעיר לעושרה, מסתפקים לא פעם בהקניית מיומנויות מינימליות שנועדו לעבור בחינות.
שפה היא הרבה יותר מאמצעי תקשורת, היא תשתית התרבות, המחשבה והדמוקרטיה. בשימוש זדוני עלולה היא להיות חרב פיפיות דכאנית ומסוכנת, כפי שהסופר ג'ורג' אורוול, והוגים כמו הרברט מרקוזה, תיארו. חברה שאינה מסוגלת לדייק במילים תתקשה גם לדייק ברעיונות, בוויכוחים ובהחלטות. אם נרצה להחזיר לשפה את כוחה, נצטרך להשיב למילים את ערכן, להשתמש בהן במשורה, ללמד אותן באהבה ולזכור שהעושר הלשוני אינו מותרות. הוא תנאי לחברה חושבת, ביקורתית וחופשית.

שייקה קומורניק 2.8.26