חופש העיתונות היה מאז ומתמיד יסוד מרכזי בכל משטר דמוקרטי, אך במציאות הנוכחית הוא ניצב באיום מתמיד.

אלימות פיזית כלפי עיתונאים ועיתונאיות בזירות סיקור, יוזמות חקיקה המגבילות את חופש הפעולה התקשורתי, וניסיונות מכוונים לדה־לגיטימציה של גופי תקשורת – כל אלו יוצרים סביבה עויינת ומסוכנת למי שתפקידם להאיר, לחקור ולבקר.

התוצאה היא לא רק פגיעה בעיתונאים עצמם, אלא גם איום של ממש על זכות הציבור לדעת.
כאשר עיתונאים, עיתונאיות, עובדות ועובדי תקשורת נאלצים לחשוש לפרנסתם – ולעיתים אף לשלומם האישי – כל סיקור עיתונאי הופך למעשה לאתגר של אומץ אישי, ולא רק של מקצועיות.
חברה שבה העיתונות מוחלשת, היא חברה שבה מנגנוני הבקרה על כוחו של השלטון מתערערים. במצב כזה, שחיתות, עיוותי דין ופגיעות בזכויות אדם יכולים לשגשג בלי פיקוח אמיתי.

ההגנה על חופש העיתונות אינה רק עניין של הגנה על זכויות עובדים בתחום התקשורת, אלא היא עניין של הגנה על אושיות הדמוקרטיה עצמה.
המאבק לשמירה על תקשורת חופשית, ביקורתית ובלתי תלויה הוא אינטרס של כל אזרח במדינה, לא רק של העיתונאים והעיתונאיות העוסקים במלאכה.

לפיכך, השאלה "מי שומר על השומרים?" אינה רק שאלה רטורית – היא קריאת השכמה, לכל מי שמבין שחברה חופשית אינה מובנת מאליה, והיא מחייבת הגנה מתמדת על אלו, שתפקידם להאיר את מה שאחרים מעדיפים להותיר בצל.

נפתלי מנשה

27.04.25