אין זה סוד, גם אם הוא מודחק במידת מה, שמעמדה של ישראל בזירה הבין־לאומית התדרדר בעשרות השנים האחרונות והגיע לשפל המדרגה, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. יש שיראו בכך פרדוקס המעיד על אנטישמיות שורשית, ויש שיראו בכך תוצאה ישירה של מדיניות הממשלה ושל התוצאות הקשות של פגיעה באזרחים רבים בעזה. אחרים מייחסים זאת ל "רוח התקופה" ולהשפעת התעמולה הערבית בכלל, והקטרית בפרט, באקדמיה ובתקשורת המערבית. כך או כך, התוצאה ברורה: ישראל הפכה למוקצית בגופים ובארגונים בין־לאומיים רבים. ארגוני העיתונאים בעולם אינם יוצאי דופן בכך, וייתכן שאף קיצוניים יותר.
במשך שנים רבות עמלנו, חברנו חיים שיבי, אנוכי ועוד חברים, לשמר את הקשר החשוב עם ארגוני העיתונאים הבין־לאומיים. היו לנו כמה הישגים, הצלחנו לגייס חלק מהארגונים לסייע לנו במאבק על השידור הציבורי (תחילה על רשות השידור ולאחר מכן על תאגיד השידור הישראלי), נגד מזימות השלטון לפגוע בו. הקפדנו להשתתף בכנסים השנתיים של איגוד העיתונאים הבין־לאומי (IFJ) ושל איגוד העיתונאים האירופי (EFJ) והצלחנו בחלק מהמקרים למנוע החלטות חד צדדיות בוטות נגד ישראל. בכמה מקרים העברנו החלטות בגופים אלה על שיתוף פעולה בין אגודות עיתונאים ישראליות לבין האגודה המקבילה הפלסטינית, כמו למשל ההחלטה על יצירת קו חם לסיוע לעיתונאים משני הצדדים – הצעה שהעלה חיים שיבי בכינוס בבודווה, והצעה שהעליתי והוסכם עליה בכינוס בסראייבו, לשיתוף פעולה עם הארגון הפלסטיני – החלטות והצהרות שהפלסטינים מיהרו להתנער מהן בשובם הביתה. כמו כן פיתחנו באותה תקופה קשרים הדוקים יותר עם האיגוד האירופי, ה- EFJ, שם זכינו למעט יותר אהדה והתחשבות, בעיקר הודות לנציגי האיגודים הגרמני והאיטלקי. אך גם בזירה הזו איבדנו עד מהרה ממעמדנו עקב עמדה עויינת, בעיקר מכיוון האיגודים הבריטי, הצרפתי והספרדי. כיום, למעשה אנו לא מיוצגים בשתי הזירות האלו.
איור: AI
בעשור האחרון במיוחד הקצינה המגמה העויינת לישראל בארגונים אלה. לצערנו, ההבחנה אצלם בין ביקורת והתנגדות ליחס הממשלה בישראל לתקשורת, לבין האיגודים המקצועיים הטשטשה, ואנו נתפסים כמייצגי הממסד הישראלי. חלק מהארגונים הללו שלחו משלחות למשימה שכונתה "בדיקת העובדות" באזורנו, והמשלחות הללו שמעו רק צד אחד, את התלונות של הצד הפלסטיני, ולא טרחו לשתף את האיגודים הישראליים או לעמוד בכלל בסיסי של קבלת תגובה ישראלית על התלונות, שבחלקן היו מוצדקות, ובחלקן האחר לא יותר מאשר מבצעי השפעה תעמולתיים.
הדוחות שהוציאו המשלחות הללו היו חד צדדיים להפליא, והתעלמו כמעט לחלוטין מדיכוי חופש העיתונות ברשות הפלסטינית ובמיוחד בעזה ,שם עיתונאים אוימו ואף נפגעו פיזית על ידי שלטונות חמאס. בעקבות העמדה החד צדדית של המשלחות הללו, שחזרה ונשנתה, התקבלה החלטה באגודות העיתונאים ירושלים ותל אביב, להפסיק לשלם את דמי החבר השנתיים לארגון ה IFJ, ובשל כך הופסקה חברותנו בארגון. היעדרותנו זו הביאה לכך שארגון זה הפך לשופר של הפלסטינים בלא צד אחר שינסה לאזן או לבדוק את נכונות הטענות שהם מעלים נגד ישראל. בעת האחרונה נבחר יו"ר איגוד העיתונאים הפלסטינים (PSJ), נאצר אבו בכר, לסגן מזכ"ל ה IFJ, כך שהמגמה הזו החריפה.
ישראל "זוכה" לביקורת קשה מצד ארגוני עיתונאים אחרים גם כן. במקרים רבים הביקורת ראויה ובמקרים אחרים היא אינה במקומה. ארגון "עיתונאים בלא גבולות" (RSF) מפנה ביקורת קשה לעבר ישראל ומוריד את דירוגה במדד חופש העיתונות באופן מתמשך, בעיקר עקב התנהלות השלטונות הישראליים כלפי עיתונאים בשטחים הפלסטיניים. הוועדה למניעת פגיעה בעיתונאים, CFJ, מפנה תדיר ביקורת חריפה כלפי ישראל, במיוחד לאורך המלחמה בעזה. למען ההגינות, יש לציין שהם בין הגופים היחידים שהפנה ביקורת דומה גם לחמאס. מכון העיתונות הבין־לאומי, IPI, מפגין גישה מאוזנת יותר כלפי ישראל, אך גם הוא מבקר – ובמידה של צדק – את המדיניות הישראלית, ובעיקר זו הצבאית, כלפי עיתונאים זרים, ומניעת סיקור עיתונאי של אזורי לחימה, בעיקר בעזה.
לסיכום, אפשר לומר שמעמד ישראל בקרב ארגוני העיתונאים הבין־לאומיים בכי רע. הגורם העיקרי לכך הוא פוליטי, ומשקף את מעמדה של ישראל בזירה הבין־לאומית ואת התגברות ההשפעה הפלסטינית, והערבית בכלל, בקרב ארגונים אלה. לכך יש להוסיף את מדיניות הממשלה הנוכחית ואת הניסיונות שהיא עושה לפגוע בחופש העיתונות בארץ, כמו גם מחדלי השלטונות בטיפול במקרים מסוימים של פגיעה בעיתונאים והטלת מגבלות על עבודתם. כל אלה מובילים להדרדרות ולהדרת ישראל מהחברות בפורומים הבין־לאומיים. כדי לשנות את המצב הזה דרושה מדיניות אחרת, שתוביל לשיפור כללי במעמד ישראל בעולם, שינוי במדיניות הפנים של הממשלה כלפי חופש העיתונות, והתנהלות מקצועית יותר של גורמי הביטחון כלפי התקשורת וחיזוק שיתוף הפעולה עמה. לא נותר אלא לקוות שזה אכן יקרה בעתיד.
שייקה קומורניק 02.06.26