במשך עשורים רבים, הייתה נוכחותם של דוברים ישראלים באמצעי התקשורת בעולם הערבי בגדר מדע בדיוני. ישראל נתפסה בעיני התקשורת הערבית הממסדית כיישות מונוליטית ומרוחקת: "האויב הציוני" שקולו אינו נשמע אלא דרך פילטרים נוקשים של תעמולה וצנזורה מקומית. אולם, שלושת העשורים האחרונים חוללו מהפכה דרמטית, שהפכה את הישראלים למשתתפים קבועים, ולעיתים קרובות סוערים, בשיח הציבורי הערבי.
סדקים ראשונים בטאבו: מהפכת אל-ג'זירה
התפנית ההיסטורית החלה באמצע שנות ה-90 עם הקמתה של הרשת הקטרית, אל-ג'זירה. תחת הסיסמה הנועזת באותם ימים, "הדעה והדעה האחרת", הדהימה הרשת את העולם הערבי כשהחלה להעלות לשידור חי פוליטיקאים, אנשי צבא ואקדמאים ישראלים.
בפעם הראשונה שמע הצופה הערבי עברית או ערבית במבטא ישראלי ישירות על מסך הטלוויזיה שלו, בלא תיווך. בשעתו עורר המהלך זעם ציבורי עצום והאשמות ב"נורמליזציה", אך הוא פתח סכר שלא היה אפשר לסגור עוד. רשתות פאן-ערביות מתחרות, כמו אל-ערביה הסעודית, נאלצו ליישר קו בהמשך, כדי שלא להישאר מאחור במאבק על האמינות ועל הרייטינג.
המעבר לנוכחות ישירה: עידן הרשתות החברתיות
עם כניסת המדיה הדיגיטלית, עברה הנוכחות הישראלית שינוי אסטרטגי: ממרואיינים פסיביים התלויים בחסדי עורכים ערבים, הפכו גופים ישראליים רשמיים ופרטיים ליוזמי תוכן עצמאיים:
• ההסברה הצבאית: פעילותו של מערך דובר צה"ל בערבית הועצמה והורחבה (בראשות דמויות שהפכו מוכרות בכל בית ערבי, כמו אביחי אדרעי), והפכה לתופעת רשת. השימוש בציטוטים מהקוראן, פתגמים עממיים ומערכונים אקטואליים יצר אינטראקציה יומיומית ישירה עם הגולשים.
• עקיפת הממסד: הרשתות החברתיות אפשרו לישראלים, הן גופים ממסדיים, הן משפיעני רשת הבקיאים בשפה הערבית, לפנות ישירות אל "הרחוב הערבי", מעל ראשי המשטרים ותחנות הטלוויזיה המסורתיות.
איור: AI
הסכמי אברהם: קפיצת מדרגה מספרית ואיכותית
חתימת הסכמי אברהם בשנת 2020 הביאה איתה גל חדש וחסר תקדים של נוכחות ישראלית בתקשורת, בעיקר ברשתות המפרציות (כמו "סקיי ניוז" בערבית, וערוצים אמירותיים וסעודיים מובילים).
בשלב זה, השתנה השיח משמעותית; לא עוד רק "הסברה והשפעה בעתות מלחמה", או עימותים צעקניים על הסוגייה הפלסטינית, אלא השתתפות שגרתית של אנליסטים פוליטיים ישראלים, עיתונאים ואנשי עסקים בדיונים אסטרטגיים. הישראלים החלו להופיע בפאנלים מקצועיים שעסקו בכלכלת האזור, באיום האיראני וביחסי חוץ, תוך שהם נתפסים כשותפים לגיטימיים לניתוח המציאות המזרח-תיכונית.
הגשר הצר: דוברים דוברי ערבית רהוטה
חלק מרכזי מהאבולוציה הזו רשום על שמם של אנשי תקשורת יהודים דוברי ערבית רהוטה, לצד משפיענים ואקטיביסטים מקרב אזרחי ישראל הערבים, המזדהים עם המדינה (לערבים ישראלים המזדהים כפלסטינים הייתה במה זה מכבר). לצערנו, אין רבים העונים על הקטגוריות הללו, אך נוכחותם על הצגים הערביים הביאה איתה זווית חדשה: הם אתגרו את התפיסות המקובעות בעולם הערבי לגבי החברה הישראלית, והציגו אותה כחברה רב-תרבותית ותוססת, בעלת גוונים פוליטיים וחברתיים שונים, ולא כגוש פוליטי או צבאי אחיד.
לסיכום, כיום הקיטוב העמוק והמתחים הגיאופוליטיים שנותרו בעינם (ואף החריפו בעקבות אירועי הלחימה בשנים האחרונות), עדיין הותירו חלקים גדולים מהתקשורת הערבית כאזורים מנועי גישה לישראלים. אך הנוכחות הישראלית בתקשורת הכלל-ערבית היא עובדה מוגמרת. הישראלים אינם עוד דמויות קרטון רחוקות, אלא שחקנים פעילים, נוכחים ומשפיעים בזירת התודעה האזורית. בין אם מדובר בעימותים חריפים ברשתות הלוויין, ובין אם בכתיבה ובציטוטים, הפך הקול הישראלי לחלק בלתי נפרד מהפסקול המזרח-תיכוני החדש.
שייקה קומורניק, 18.05.26