המבחן האמיתי של חופש העיתונות אינו כאשר הממשלה אוהבת את הסיקור, אלא דווקא כאשר היא מתנגדת לו. חרם של ממשלה או של גוף ציבורי על כלי תקשורת הוא, אפוא, לא רק עימות בין פוליטיקאים לעיתונאים, הוא עלול להפוך לכלי שבאמצעותו השלטון משפיע על זרימת המידע לציבור.
העימות האחרון בארצות הברית ממחיש זאת היטב. הנשיא דונלד טראמפ הודיע החודש (ספטמבר) כי עיתונאי CNN, MS NEWS ו-Politico לא יורשו להיכנס לבית הלבן, בטענה שהרשתות מפרסמות "חדשות כוזבות". שלושת הגופים עתרו לבית המשפט וטענו כי מדובר בפגיעה בחופש העיתונות. בתגובה, כלי תקשורת אחרים גילו סולידריות: רשתות הטלוויזיה האחרות הפסיקו את סבב הסיקור הנשיאותי המשותף, ו-AP, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט נמנעו מפרסום תמונות מאירועי הנשיא.
זה שיעור חשוב: סולידריות עיתונאית אינה חייבת להיות הסכמה עם הקו המערכתי של כלי תקשורת אחר. היא יכולה להיות הגנה על עיקרון. הממשלה, או כל גוף ציבורי אחר, אינם אמורים לקבוע מי זכאי לסקר אותם על פי תוכן ביקורתי או אוהד של עבודתם.
גם בישראל קיימת אותה דילמה. בנובמבר 2024 החליטה הממשלה להפסיק פרסום מודעות ומכרזים ב"הארץ", וקראה לגופים ממשלתיים להימנע מקשר עם העיתון, בעקבות התבטאויות של המו"ל, עמוס שוקן.
בהמשך, ב-2026, קידמה הממשלה "רפורמה" תקשורתית, שהרחיבה את השפעתה על שוק השידורים, על ידי נקיטת איפה ואיפה בנושא של הטבות רגולטוריות מחד, והטלת מגבלות וקנסות מאידך. לעת הזו הקפיא בית המשפט העליון חלקים מרכזיים מ"הרפורמה" הזאת, אך היא עדיין על סדר יומה של הממשלה, אם לא תוחלף בבחירות.
איור: AI
ומה באשר להחרמת ערוץ 14? כאן יש להבחין בין ביקורת על תוכן, לבין שלילת גישה או מניעת סיקור בשל העמדה הפוליטית. נגד הערוץ הועלו טענות, שיש להן על מה לסמוך, בדבר היותו ערוץ תעמולה שאינו עומד בכללי האתיקה העיתונאית, וכן טענות קונקרטיות, ובהן פרסום ידיעות כזב מכוונות, ופרסום מידע ביטחוני רגיש. עם זה, עקרון חופש הביטוי עומד גם לערוץ הזה, כל עוד הוא אינו מפר את החוק. את הטענות הקונקרטיות נגדו יש לבדוק באמצעות הדין, הרגולטור והכלים המקצועיים המקובלים, ולא על ידי החלטה שרירותית על סגירה או החרמה. עם זה, יש לתקן את המצב שבו נהנה הערוץ הזה מהטבות רגולטוריות שלא כדין, ולשלול אותן ממנו.
התגובה הראויה של כלי התקשורת בישראל לכל חרם צריכה להיות עקרונית ועקבית: לגנות את הפגיעה בחופש העיתונות, גם כאשר היא מופנית כלפי יריב אידיאולוגי. בד־בבד, העיתונאים עצמם חייבים להקפיד על האתיקה העיתונאית: דיוק, הגינות, הפרדה בין עובדה לדעה ותיקון טעויות.
חופש העיתונות אינו זכותו של כלי תקשורת זה או אחר. הוא זכותו של הציבור לקבל מידע ממקורות שונים, גם כאלה שאינם מוצאים חן בעיני הממשלה, וגם כאלה שאינם מוצאים חן בעיני העיתונאים עצמם.
שייקה קומורניק 24.09.26