בניגוד למה שעלול להצטייר מן הגל העכור השוטף את עולם התקשורת בישראל, חופש העיתונות במדינה אינו נמצא בסכנת קריסה פתאומית, אלא בתהליך מתמשך של שחיקה שקטה. לקראת השנה העברית החדשה, כשמביטים על התפתחות התקשורת המקומית, עולה תמונה מורכבת, כפי שפופולרי לומר היום: לצד תחקירים חיוניים ויכולת עמידה מרשימה של מערכות עיתונאיות מול לחצים פוליטיים, גוברים האתגרים המבניים והממסדיים.
מה עבר עלינו?
בשנה החולפת ראינו כיצד יוזמות חקיקה שונות וניסיונות להצר את צעדיהם של גופי שידור ציבוריים ועצמאיים מעמידים במבחן את חומות ההגנה הדמוקרטיות. הניסיונות להכפיף מערכות עיתונאיות לשיקולים זרים, או להחליש גופים מפוקחים למען ערוצים פרטיים ונטולי מחוייבות אתית קשיחה (במקרה הטוב), אינם רק עניין שצריך לעניין את הברנז'ה. כפי שעולה מדו"חות מעקב של גופים כמו "העין השביעית", הפגיעה במעמד העיתונאי הופכת לכלי שפוגע בראש ובראשונה בזכות הציבור לדעת, ובעקיפין – בדמוקרטיה.
איור: AI
האתגרים לא הולכים לשום מקום
האתגר הנוסף שמלווה את העיתונות הישראלית בכניסה לשנה החדשה הוא השלטון המתרחב של אלגוריתמים ברשתות החברתיות, שיוצרים מה שמכונה "תיבות תהודה", ומפוררים את המרחב הציבורי המשותף. היכולת לתחזק ולתפעל עיתונות חוקרת, מעמיקה ונטולת פניות דורשת משאבים, אך לרוע המזל, המודלים הכלכליים המסורתיים ממשיכים להישחק. על פי נתוני מדד חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים בלא גבולות" (RSF), המדד הבינלאומי מצביע על ירידה עקבית במיקומן של מדינות דמוקרטיות רבות, כאשר ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים ופוליטיים ייחודיים המגבירים את הלחץ על חופש הסיקור.
יש תקווה
עם זה, לצד החששות, יש מקום לתקווה. השנה החולפת הוכיחה שוב שהעיתונות החוקרת בישראל יודעת לחשוף מחדלים, להציג עמדות ביקורתיות בזמן אמת ולהיאבק על שקיפות. חסינותה של העיתונות אינה נמדדת בהיעדר איומים, אלא בעוצמת המענה שהיא מספקת כשהיא פועלת מתוך מחוייבות אזרחית עמוקה. השנה החדשה מזמנת לעיתונאים ולעיתונאיות בישראל אתגר חיוני: לא להתבצר בתוך מחנות, לא להיכנע לשלטון האלגוריתמים ולא לוותר על הסטנדרטים האתיים, גם כשהדרך הופכת מורכבת.
נפתלי מנשה 13.9.26