חנוכה הוא חג של אור, אך גם חג של פרסום. החשמונאים אומנם טיהרו את בית המקדש, אך חכמי ישראל קבעו את הדלקת הנרות ברשות הרבים, כדי "לפרסם את הנס". במובן עמוק זה, אם תרצו, חנוכה הוא אחד החגים התקשורתיים ביותר שלנו.
כמו החנוכיה הדולקת בפתח הבית, תפקידה ההיסטורי של העיתונות הוא לשמש כלי מרכזי לפרסום האמת והמידע החשוב, בין אם מדובר ב"נס" (הצלחה, מעשה טוב, גילוי מדעי) ובין אם מדובר ב"חטא" (מחדל, שחיתות, כישלון ציבורי). העיתונות, במיטבה, היא ה"שָמש" שמדליק את הנרות של הציבור.
אולם, בתוך המציאות התקשורתית הסוערת של ימינו, עולה שאלה קשה: האם אנחנו, כעיתונאים, עדיין מצליחים למלא את שליחות "פרסום הנס" באופן שישרת את הציבור? הרשתות החברתיות הפכו את כולנו למדליקי נרות, ולעיתים קרובות גם למכבי אורות. ההצפה במידע – אמיתי, מוטה או מזויף – מייצרת רעש חזק יותר מהאור העיתונאי הקטן. השיח הציבורי נגרר לקצוות, והאמון במערכות הממוסדות נמצא בשפל.
כאשר הפוליטיקאים, וכל גורם כוח אחר, מנסים באופן יזום להסיט את הזרקור או לכבות את האורות, האחריות שלנו כעיתונאים גדולה פי כמה. הציבור זקוק בדחיפות לאור יציב, כזה שמגיע ממקור אמין ומבוסס, אותו "שמן טהור" של האתיקה המקצועית.
אם נשמור על ה"נר" העיתונאי דולק, אם נמשיך לבדוק, לשאול ולחשוף בלי מורא, נבטיח שבתוך החושך והרעש, יזכה הציבור לקבל את המידע הנחוץ לו. במקום סופגנייה מתוקה שמשכיחה את הבעיות, עלינו להגיש לו לפעמים גם את האמת המרה, המאירה והחיונית.
נפתלי מנשה 15.12.25