המלחמה על הבית אינה רק בחזית, אלא גם על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, והשבוע היא רשמה פרק עגום במיוחד. המעבר המהיר של הצעת החוק לשינוי תקצוב תאגיד השידור הישראלי מוועדת הכלכלה לוועדת הכספים הוא לא "עניין פרוצדורלי", כפי שמנסים לצייר זאת, אלא הנחת חרב על צווארו של השידור הציבורי.
השיטה פשוטה ומסוכנת: הופכים את תקציב התאגיד לסעיף גמיש בחוק התקציב השנתי, כזה שנתון לחסדי הפוליטיקאים בכל רגע נתון. בכך, הופך התאגיד משידור "ציבורי" לשידור "ממשלתי". כשעיתונאי יודע שהתחקיר הבא שלו על שר כזה או אחר עשוי לעלות בקיצוץ של עשרות מיליונים בתקציב מחלקת החדשות או הדרמה, נוצר "אפקט צינון" הרסני. זה אינו רק איום על מקור פרנסתם של מאות עובדים, אלא איום ישיר על היכולת שלהם לבצע את מלאכתם בלא מורא.
איור: AI
הטענה כי התאגיד חייב "להיכנס תחת האלונקה" בזמן מלחמה היא כסות צינית לניסיון השתלטות. שידור ציבורי חזק, עצמאי ואובייקטיבי הוא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי, במיוחד בשעת חירום. כשהממשלה מחזיקה בברז התקציב באופן ישיר, היא לא רק מבקשת לחסוך כסף; היא מבקשת לשלוט בנרטיב.
ההיסטוריה של רשות השידור לימדה אותנו מה קורה כשפוליטיקאים בוחשים במינויים ובכספים. הצעת החוק הנוכחית מבקשת להחזיר אותנו לאותם ימים מסואבים, תוך ריסוק המודל המצליח של "כאן" – גוף שהוכיח בשנים האחרונות ששידור ציבורי יכול להיות גם רלוונטי, גם איכותי וגם נשכני. אם יושלם המהלך, יאבד הציבור הישראלי את המעוז האחרון של עיתונות שאינה תלויה בבעלי הון או בגחמות השלטון.
גילוי נאות: הכותב הוא עובד תאגיד השידור הישראלי וחבר ועד העובדים
נפתלי מנשה 19.03.26