שוב אוקטובר ושוב סתיו, ושוב אין שמחה בלב.
שנת תשפ”ד הייתה אכזרית עד אימה. כשחשבנו שהשנה הקודמת תשפ”ג, על המחלוקת הקשה והפלוגתא בינינו הסתיימה, ושכל שעלינו לעשות הוא להחליט על צביונה של מדינת ישראל – באו אויבינו והזכירו לנו כי, איך אומרים? היינו רוצים.
בדיוק 50 שנה אחרי המלחמה הנוראית ההיא, בדיוק מר, שוב בשבת, שוב ביום מנוחתנו, יש שיאמרו, תרתי משמע – קמו עלינו לכלותינו.
ומאז החיים לא חזרו למסלולם. ממש כמו בשיר. הפצעים עדיין לא הגלידו ומה יהיה ימים יגידו.
אפילו את כניסת שנת תשפ”ה לא הצלחנו לציין בנועם. היתקלות רודפת פיגוע, ועוד 15 משפחות מצטרפות למשפחת השכול הגדלה בלא הרף.
ולא. אין מילים מנחמות לסכם רשימת סתיו זו. רק תפילה ותקווה וייחול ומשאלת לב, ושיר שכתב אריק איינשטיין והלחין יצחק קלפטר, שמבטא טוב כל־כך את אוקטובר 24′:
החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.
השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים
יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין