עיתונאי או לוחם? האם יכול עיתונאי להפוך למטרה לגיטימית בעת מלחמה?

האפוד שעליו כתוב "PRESS" הוא תעודת הביטוח האחרונה שנותרה לעיתונאים בשדה הקרב או באירועי אלימות. האפוד הזה הוא ייצוג פיזי של אמנת ז'נבה, המפרידה בין מי שמדווח על זוועות המלחמה, לבין מי שמחולל אותה. אולם, בעשורים האחרונים אנו עדים לסדקים עמוקים באתוס הזה: מחד גיסא, שימוש לרעה באפוד או בסמלים המוסכמים של "עיתונות" כדי להשיג יתרונות צבאיים בשטח, ומאידך גיסא הסכנה של פגיעה בעיתונאים על ידי אחד הצדדים הלוחמים, כדי למנוע דיווח, או להרתיע דיווחים "לא מחמיאים".
המקרים האחרונים שמדגישים את הדילמה הם: מקרה העיתונאי הלבנוני ב"אל מנאר", עלי שעייב, שהיה בנ בעת מפקד בארגון חזבאללה וחוסל בידי צה"ל, וכמה עיתונאים בעזה שהיו, למעשה, חברי חמאס, שירתו את הארגון והשתתפו במעשי טרור, וחוסלו אף הם על ידי כוחות צה"ל.

כשהרדיו הופך למדריך לרצח
ההיסטוריה של העת האחרונה מלמדת אותנו שמיקרופון יכול להיות קטלני לא פחות מרובה סער. המקרה של תחנת הרדיו RTLM ברואנדה בעת מלחמת האזרחים, הוא תמרור האזהרה המובהק ביותר. העיתונאים שם לא רק "דיווחו" על המלחמה; הם סיפקו בשידור חי שמות, כתובות ומיקומי מסתור של אזרחים, תוך שהם קוראים מפורשות "לכרות את העצים הגבוהים" (קוד לרצח בני הטוטסי).
מבחינה משפטית ואתית, ברגע שעיתונאי הופך לחלק משרשרת הפיקוד והשליטה, הוא חדל להיות צופה מהצד. בית הדין הבינלאומי ברואנדה קבע תקדים: עיתונאים שהסיתו ישירות לרצח־עם אינם זכאים להגנת "חופש הביטוי". הם הופכים לחלק מהמערך המבצעי של האוייב, ודינם כדין כל לוחם אחר.

איור: AI

הדילמה של העיתונאי המוטמע (Embedded): מי אחראי על חייו?
סוגיה מורכבת נוספת היא של עיתונאים הבוחרים להיות "מוטמעים" בתוך כוח לוחם. מצד אחד, זו הדרך היחידה להביא תיעוד אותנטי מקו המגע. מצד שני, זו בחירה מודעת לוותר על חלק מהחסינות האזרחית. במקרים אלו, האחריות על חייו של העיתונאי מוטלת עליו בלבד בשלושה תנאים מרכזיים:

1. הסתכנות מודעת: כשעיתונאי נוסע בנגמ"ש פיקודי או בטנק, הוא נמצא בתוך מטרה צבאית לגיטימית. הצד השני אינו יכול (ואינו נדרש) להבחין בין פגז שפוגע בלוחם לבין כזה שפוגע בעיתונאי שיושב לצידו.
2. השתתפות ישירה במעשי איבה: המושג המשפטי הוא (DPH) Direct Participation in Hostilities והוא בא להגדיר את הקו האדום. עיתונאי שמתצפת בעבור הכוח, מעביר מידע על תנועת כוחות, או מחזיק בנשק, ולוּ גם "להגנה עצמית", מאבד את מעמדו כאזרח באותו רגע.
3. כסות מבצעית: הסכנה הגדולה ביותר לחיי עיתונאים ולאתיקה העיתונאית היא השימוש ב"עיתונות" כהסוואה. כשאנשי כוח צבאי או ארגון טרור מתחפשים לעיתונאים, או משתמשים בסימנים בינלאומיים מוסכמים של עיתונות כדי לבצע פעולות מלחמתיות או טרור, הם מערערים את האמון במוסכמות הבינ"ל, והופכים כל עיתונאי למטרה פוטנציאלית.

המסקנה המתבקשת היא שיש לגיטימיות בפגיעה ב"עיתונאי" שהינו חלק מכוח לוחם או ממערך מודיעין והסתה ישירה פעיל. כשאנו מגוננים על "עיתונאי-טרוריסט", אנו שוחקים את ההגנה על העיתונאים האמיתיים, אלו שמסכנים את חייהם כדי להביא את האמת, ולא כדי לסייע לרצח ולהרג.
עלינו לזכור דבר־מה שנדמה שחלק מארגוני העיתונאים הבינלאומיים מתעלמים ממנו בהגנתם האוטומטית כמעט על כל הטוען להיותו עיתונאי. תפקיד האפוד PRESS הוא להגן על העיתונאי האמיתי ולא המתחזה, ושימוש לרעה בו מערער את ערכו, ומעורר ספק בלב בצדדים הלוחמים, דבר שבנקל עלול להפוך לאירוע טרגי בעת לחימה, כפי שקרה לא מעט. השמירה על הקו המפריד בין המדווח למחולל היא האינטרס העליון של כל מי שחופש העיתונות יקר לליבו.

שייקה קומורניק 4.4.26