זווית אישית / ברוך מאירי

אבן… מכתב אזהרה… איומים… מה עוד דרוש כדי שנבין? חיי העיתונאים בישראל בסכנה!
מעניין, מה עוד דרוש כדי שנתעורר מן התרדמה: האם לא די באיומים, בחסימת דרכם של אנשי תקשורת, בזריקות חוזרות של אבנים לעבר דלתות ערוץ 12 ומכתבי איום? הרי ההיסטוריה כבר הוכיחה: הדרך מהסתה לאלימות, ולעתים גם לרצח, קצרה להחריד! ואז? יתייצב ראש הממשלה מול המצלמות, יביע זעזוע ויגנה את המעשה – כפי שקרה לא אחת לאחר מעשי אלימות. יביע את צערו העמוק על "המעשה המתועב". בדיוק כפי שעשה לאחר רצח יצחק רבין. אז הוא טען שלא ראה את ארון המתים שהוצג על-ידי חסידיו בכיכר ציון. וכיום הוא לא קרא ולא ראה בערוצי הטלוויזיה, המגוייסת נגדו, ובמיוחד לא בערוץ 12, שזכה בפי שרים לכינוי "אל ג'זירה של ישראל", וביטויים ואמירות נוספים בנוסח: "ערוצי התעמולה, תקשורת מגוייסת, מכונת רעל, הם עובדים נגד המדינה" ועוד.
במהלך שנותיי במעריב חוויתי על בשרי את מחיר השאיפה שלי לדבוק בחופש הדיבור ובעיתונות חופשית. דבר לא מנע ממני להמשיך ולהביע את דעתי. אותם אלמונים שפגעו במכוניתי התעלמו מהעובדה שבמשך שנים רבות גם מתחתי ביקורת קשה, נגד מדיניות ממשלות השמאל – בכל הנוגע בטיפולה בנושאים חברתיים וסגירת הפערים הכלכליים במדינה. לנגד עיניהם עומדות רק אותן כתבות "רעות" נגד מנהיגים ממחנה הימין.

איור: AI

ההרצאה במבשרת ציון
בשבוע שעבר הוזמנתי לתת הרצאה בקניון מבשרת. נכחו בה מספר קטן, יחסית, של תושבים. היא נועדה מראש להישמע בפורום מצומצם. כצפוי גם הפעם נשאלתי מדוע כלי התקשורת לא מפרסמים גם דברים "טובים". על כך השבתי בצורה ברורה: "אתם חייבים להבין, שכלי התקשורת בישראל, כמו במרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם, הם תקשורת מסחרית. תפקידה לא לפאר ולרומם את הישגי השליטים, אלא לחשוף מעשי שחיתות. להזהיר מפני סכנות בפתח, ובעזרת מדליפים אמיצי לב להביא לידיעת הציבור מה שהשלטון מנסה להעלים".
לא הסתפקתי בכך וביקשתי ממאזיני ההרצאה היקרים להחזיק בידם עיתון יומי ולסמן בתוכו בצבע אדום ידיעה שבעיניהם שלילית וידיעה אחרת לא נגועה ברוע. או בלשון פשוטה: ידיעה "טובה"… אתם תיווכחו לדעת, שאין יסוד לאשמה שבכלי התקשורת כותבים או משדרים "רק דברים רעים". רעים, בעיניכם, כי הם פוגעים בתדמית המנהיג ומרעיו. מתי נתחיל להבין, שכיום כל אזרח הופך ל"עיתונאי בשטח", בעזרת הנייד שהוא אוחז בידו. כלי התקשורת בישראל, לדוגמה, לא הרבו לשדר על תוצאות המלחמה בעזה ובלבנון. מה שראה שם העולם הפך את ישראל בעיני רבים – למצורעת.
והפעם, ברוך השם, לא האשימו את כלי התקשורת "המגויסת" בישראל. חלילה, כדי שלא תבינו אותי לא נכון, איני אומר שהתקשורת בישראל היא בלא רבב. כדאי להבחין בין ביקורת חריפה, על כלי תקשורת – דבר שהוא לגיטימי במשטר דמוקרטי – לבין מעשי אלימות והשמעת אמירות העלולות להתפרש כהסתה, והמשכן הרע בפתח. אפשר לחלוק על כל עיתונאי. אפשר למתוח ביקורת על כל כלי תקשורת. אבל ברגע שאבן מחליפה ויכוח, ואיום ברצח מחליף מאמר תגובה – אין זו עוד מלחמה על התקשורת. זו מלחמה על הדמוקרטיה עצמה.

מעשי האלימות נמשכים
כן. כפי שדיווח בכלי התקשורת מעשי האלימות נמשכים: דלת הכניסה של מערכת חדשות 12 בתל אביב נופצה בפעם שנייה בתוך שלושה שבועות. אלא שבפעם השנייה השאירו הפושעים האלימים גם מכתב ובו איום מפורש: "עד שלא תבקשו סליחה בפרשת שדה תימן אני לא עוצר. בפעם הבאה הלבנה תהיה מכוונת לאחד או אחת מהראשים שלכם".
הכותבים הקפידו לכתוב את האיום בכתב יד שנראה ילדותי. אבל אין בו כדי להעלים מעינינו את הסכנה. בד בבד דווח גם על פגיעה במשרדי קבוצת "הארץ". בעקבות שני האירועים פרסמו ערוץ כאן, חדשות 12, חדשות 13 וקבוצת "הארץ" הודעה משותפת חסרת תקדים, ובה נאמר כי "מי שמנסה להשתיק עיתונאים באלימות, מבקש להשתיק את הציבור כולו", וכי מדובר בהסלמה המחייבת את מנהיגי הציבור לגנות ולהרגיע את השיח.
לסיום… במדינה דמוקרטית שוברים את הראש על מאמר. לא את ראשו של העיתונאי.

06.08.26