בעבר, היה המודל העיתונאי האידיאלי "הזבוב על הקיר". הכתב או הכתבת היו צינור שקוף שדרכו זרמו העובדות אל הצרכן. שמם הופיע באותיות קטנות מעל הידיעה, וקולם נשמע בטון סמכותי ונטול פנים. היום, המציאות הפוכה: פעמים רבות העיתונאי או העיתונאית הם המרכז, והחדשות הן לעיתים רק הרקע לצילום הסלפי או לציוץ השנון שלהם.
המעבר של עיתונאים למעמד של "מותגים" ברשתות החברתיות אינו רק עניין של אגו, אלא כורח כלכלי בעידן של קשב קצר. הציבור כבר אינו עוקב אחרי "מערכת העיתון", או "מערכת חדשות" כזאת או אחרת, הוא עוקב אחרי דמויות. אנחנו מחפשים את הפרשנות האישית, את הבעת הפנים ואת העמדה החד-משמעית. אבל כאן בדיוק טמון המלכוד: ככל שהעיתונאים הופכים למותג חזק יותר, כך האמון ביושרה המקצועית שלהם הופך לשברירי יותר.
איור: AI
הקונפליקט זועק לשמיים: האם עיתונאית שמתַחזקת קהילת עוקבים המצפה ממנה ל"דם" או לחנופה לצד פוליטי מסוים, מסוגלת עדיין לדווח על עובדות שסותרות את הנרטיב שלה? כשכתב הופך למשפיען, הוא מפסיק להיות מחויב רק לאמת – הוא הופך מחויב ל"בייס" שלו. הוא כבר אינו מדווח על האירוע, הוא חלק מהאירוע. הדאגה האמיתית היא שאובדן הנייטרליות לטובת המותג האישי משאיר אותנו בעולם של מונולוגים. במקום עיתונות שמתעקשת על מורכבות, קיבלנו זירת התגוששות של כוכבי רשת עם תעודת עיתונאי. אם לא נשכיל להפריד בין הכריזמה של הכתב או הכתבת לבין איכות העובדות שהם מביאים, אנחנו עלולים לגלות שנשארנו עם המון "סטוריז", אבל בלי הסיפור האמיתי.
נפתלי מנשה 29.1.26