X (Twitter)
Facebook
Telegram
Instagram

החיסיון העיתונאי כעמוד התווך של חופש העיתונות

מאת: שייקה קומורניק

עיקרון החיסיון העיתונאי אינו פריבילגיה מקצועית של עיתונאים. הוא אבן יסוד במשטר דמוקרטי. בלעדיו , אין מקורות. בלי מקורות – אין תחקירים, ובלי תחקירים – אין ביקורת אפקטיבית על השלטון. ההתפתחויות האחרונות, שבהן נדרשו עיתונאים להעביר לרשויות חומרי גלם עיתונאיים ואף לחשוף מקורות, כמו במקרה של העיתונאי עומרי אסנהיים ואלי פלדשטיין, מחייבות דיון מחודש בגבולות הסמכות להפר את העיקרון הזה, ובגבולות ההגנה על מקורות.

בישראל אין חוק חיסיון עיתונאי מפורש ומקיף, שלא כמו החיסיון בין עורך דין ולקוח. ההגנה על העיתונאי ועל מקורותיו נשענת על פסיקת בית המשפט העליון, ובראשה הלכת ציטרין משנות השמונים, שקבעה כי יש חיסיון יחסי לעיתונאי, כזה שאפשר להסירו אם מתקיימים תנאים מחמירים של חיוניות ועניין ציבורי כבד משקל. חיסיון יחסי אינו חסינות מוחלטת; הוא איזון. אולם איזון הוא מושג עדין, והוא נשחק עד דק כאשר הרשויות עושות שימוש תדיר בדרישה של חומרי גלם. עצם האיום בסנקציות הופך לכלי לחץ על העיתונאי. הבעיה אינה רק בזכותו האישית של העיתונאי להגנה על מקורותיו, אלא היא נוגעת בעצם היכולת לבצע עבודה עיתונאית. מקורות פוטנציאליים, עובדים במגזר הציבורי, חושפי שחיתויות, אנשי ביטחון, יחשבו פעמיים לפני שיפנו לתקשורת, אם ידעו שהמדינה עשויה לדרוש לחשוף את זהותם. אפקט מצנן כזה פוגע ישירות בחופש העיתונות, שהוא נגזרת של חופש הביטוי ושל זכות הציבור לדעת. דמוקרטיה אינה מתקיימת רק בקלפי; היא מתקיימת ביכולת לבקר את השלטון ולחשוף מידע לא נוח לו, אך חשוב לציבור.

איור: AI

יש מצבים חריגים שבהם אינטרס ציבורי כבד משקל, כגון ביטחון המדינה או מניעת פשע חמור ומיידי, עשוי להצדיק את הפרת החיסיון. אך החריג – אסור שיהפוך לכלל. הדרישה למסור חומרי תחקיר גולמיים חורגת לעיתים מעבר לנדרש לצורך חקירה קונקרטית, ועלולה להפוך את העיתונאי לזרוע חקירתית של המדינה. זהו קו אדום מקצועי ואתי. לדעתי, הפתרון לדילמה הזאת הוא בעיגון החיסיון העיתונאי בחקיקה ראשית באופן ברור, לקבוע רף ראייתי גבוה במיוחד להסרתו, ולהבטיח שכל בקשה תידון במעמד שיפוטי הולם, ותוך בחינת חלופות פוגעניות פחות. נוסף על כך, יש להכיר במפורש בכך שחומרי גלם, תכתובות והקלטות עם מקורות נהנים מהגנה רחבה, למעט בנסיבות קיצון מובהקות.

חיסיון עיתונאי אינו מגן רק על העיתונאים; הוא מגן על הציבור כולו. כאשר המדינה מבקשת להפר אותו, עליה להוכיח לא רק צורך, אלא הכרח. כל סטייה מהעיקרון הזה מחלישה את עמוד השדרה של השיח הדמוקרטי בישראל.

21.02.26

2 מחשבות על “החיסיון העיתונאי כעמוד התווך של חופש העיתונות”

  1. ברוך מאירי

    שייקה יקירי. מאמר מעניין וחשוב. חשוב גם לדעת מה הממשלה מתכננת במדויק לשות כדי שעיתונאים ייאצלו למסור למשטרה, או לכל גורם אחר, את החומר הגולמי העומד לרשותם. אשמח אם תרחיב בנושא. הסיבה? אני מתכוון להתייחס בקרוב באחד מטורי השבוע שלי בעיתון מבשרת ציון וסביבתה. הטור מופץ גם באתרים חברתיים שונים. תודה שייקה יקר.

  2. שייקה קומורניק

    תודה לך ברוך על התגובה , המשטרה פנתה לבית המשפט כדי שיורה לעיתונאי למסור לידיה את החומר הגולמי, השופטת הציעה מעין פשרה שלא ייעשה שימוש בחומרים שהם שיחות אישיות בין אסנהיים לפלדשטיין. הפשרה הזו לא נראית לי מספקת. דרוש תיקון לחוק שיגדיר במפורש מה המקרים החריגים בהם יש חובה למסור חומרים כאלה . ורצוי שיהיו מצומצמים ביותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אגודת העיתונאים ירושלים

השאירו הודעה

דוא"ל

טלפון

קישורים רלוונטיים

רחוב הלל 37 | ת.ד. 585 | מיקוד 9100402 | ירושלים | טל': 02-6254351 | דוא"ל: office@jaj.org.il

כל הזכויות שמורות לאגודת העיתונאים ירושלים | אין להעתיק או לפרסם כל חלק מן המידע באתר

לראש העמוד