חשיפת התכתובות בוואטסאפ בין יועץ התקשורת של נתניהו, אלי פלדשטיין, לבין היועץ הפוליטי, שרוליק איינהורן, שהובאה לידיעת הציבור על ידי העיתונאי אבישי גרינצייג בחדשות i24, היא קריאת השכמה כואבת לקהילה העיתונאית בישראל. מעבר להיבטים הפוליטיים של הפרשה, היא חושפת בטן רכה ומדאיגה של מקצוע העיתונות: הקלות הבלתי נסבלת שבה הופכים כלי תקשורת לצינור להעברת מסרים של בעלי עניין.
הניסיון המתוכנן, לכאורה, לשפר את תדמיתה של מדינת קטר בישראל באמצעות החדרת ידיעות "מהונדסות", הוא אירוע שבוחן את גבולות האתיקה המקצועית שלנו. כאשר עיתונאי מקבל ידיעה המשרתת אינטרס תדמיתי של ישות זרה, הוא אינו יכול להסתפק בתפקיד הסטנוגרף. חובתו המקצועית והמוסרית היא להטיל ספק, לבדוק את המניע ולשאול מי מרוויח מהפרסום. ההיענות לפרסום ידיעות בדרך שנחשפה, כפי שעולה, לכאורה, מהתיאומים בין איינהורן לבין פלדשטיין, היא פגיעה ישירה בעצמאות העיתונאית ובאמון הציבור.
צילום מסך מתוך כתבת i24 ביו טיוב
הסכנה הגלומה ב"עיתונות מטעם" היא כפולת פנים. מחד, היא מטעה את הציבור שסבור כי הוא מקבל מידע אובייקטיבי ומזוקק. מאידך, היא שוחקת את מעמדו של העיתונאי כשומר סף דמוקרטי. אם המקלדת שלנו הופכת לכלי שרת בידיהם של מהנדסי תודעה, אנחנו מאבדים את זכות הקיום המקצועית שלנו.
עבורנו העיתונאים, המקרה הזה חייב לשמש נושא לדיון עומק. עלינו להזכיר לעצמנו ולעמיתינו כי "הדלפה" אינה צ'ק פתוח לפרסום חסר ביקורת, וכי הנאמנות הראשונה שלנו היא תמיד לקורא או למאזין, לא למקור ולא לאינטרסים פוליטיים חובקי עולם. הגיעה העת לחזק את הקוד האתי ולהבטיח שהעיתונות הישראלית תישאר חופשית, ביקורתית וחסינה מפני מניפולציות. או שמא מאוחר מידי?
נפתלי מנשה 23.12.25