בזמן שהתותחים רועמים, האמת היא לעיתים קרובות הקורבן הראשון, והעיתונאי המקצועי מחוייב להיות זה שאינו נוטש אותה. כמי שעמד בדילמות בחדר החדשות במלחמות ובאירועים קשים, אני יכול לומר שמלחמה אינה פוטרת אותנו מהמחוייבות לאתיקה העיתונאית. הכללים האתיים הם המצפן היחיד שמונע מאיתנו ללכת לאיבוד בערפל הקרב.
הדילמה המרכזית היא תמיד המתח שבין "העיתונאי" לבין "האזרח". הקוד האתי של מועצת העיתונות בישראל קובע בסעיף 1 כי "חופש העיתונות והזכות של הציבור לדעת הם מיסודות הדמוקרטיה". אין כאן כוכבית המציינת "למעט בזמן מלחמה". ביקורת עיתונאית נוקבת, הן על ניהול המלחמה, הן על מטרותיה, אינה "תקיעת סכין בגב האומה", אלא שירות פטריוטי עילאי. עיתונות שאינה שואלת שאלות קשות על אסטרטגיה, מחדלים או קבלת החלטות בזמן אמת, מועלת בתפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", ומפקירה את ביטחון המדינה בידי הנהגה בלא פיקוח, כפי שנוכחנו לדעת, להוותנו, ב- 6 באוקטובר 1973 וב- 7 באוקטובר 2023.
איור: AI
ישאל השואל, ומה באשר למורל הציבור בעורף? האין בדיווח על נפגעים ועל הרס כדי לערער את המורל, תוך שימוש במונח האמורפי "אחריות לאומית". על זאת יש להשיב כי לעיתונאי אין מנדט "להעלות את המורל" באמצעות הסתרת האמת. תפקידנו הוא להביא את התמונות כפי שהן, כפוף למגבלות הצנזורה הביטחונית בלבד. הצנזורה דואגת לביטחון החיילים בשדה הקרב, העיתונאי דואג למידע אמין. אם המצב בחזית או בעורף קשה, חובתנו לדווח על כך. מורל שנשען על מצגי שווא ועל דיווחי "הכל בסדר" יתנפץ ברגע האמת, ויגרום לאובדן אמון מוחלט במערכת ובמדיה. אמון הציבור הוא הנכס היקר ביותר שלנו, והוא נבנה רק על בסיס של דבקות בעובדות, גם כשהן מרות.
לכך נקשרת סוגיית "תמונות הזוועה", שהיא מן המורכבות יותר. סעיף 12 לקוד האתי של מועצת העיתונות והתקשורת עוסק בפרטיות ובכבוד המת. בזמן מלחמה, יש צורך תיעודי והסברתי להראות את פניו האמיתיות של האויב ואת מחיר המלחמה, אך עלינו להימנע מפורנוגרפיה של מוות. הצגת תמונות קשות צריכה להיעשות בחרדת קודש, תוך שקילת "הערך החדשותי", מול "הפגיעה ברגשות המשפחות". עלינו לשאול: האם התמונה משרתת את הבנת האירוע, או שהיא נועדה ליצור "קליקבייט" רגשי? במדינת ישראל, שבה "כולם מכירים את כולם", הזהירות צריכה להיות כפולה ומכופלת.
עיקרו של דבר, עיתונאי בזמן מלחמה אינו מגוייס לדוברות. עליו להישאר נאמן לקוראיו, למצפונו ולקוד האתי. עלינו לזכור שביקורת עניינית עשויה אף להציל חיים, ושדיווח אמין – גם אם הוא מכאיב – הוא הבסיס לחוסן לאומי אמיתי.
שייקה קומורניק, 7.3.26
4 מחשבות על “אתיקה תחת אש: בין חובת הדיווח למחוייבות הלאומית”
שייקה ידידי, כפי שכבר למדנו בחיינו, אין אמת אחת, יש אמיתות רבות, שונות ומשתנות על פי צרכי הרואה והמתאר, הזמן והעניין. אין היסטוריה, יש היסטוריות ופרשנויות רבות ההולכות ומשתנות עם הזמן ועם חילופי הפרשנויות, וזה תמיד לא משעמם. שנהיה בריאים, ידידך איתן אלמוג.
תודה על התגובה , איתן ידידי , הרשה לי לחלוק במעט על דבריך, למרות שבהכשרתי באקדמיה היא בהיסטוריה , ואני מודע לעניין הנרטיבים השונים, הרעיון הפוסט מודרני של מות האמת לא מקובל עלי מסיבות שונות, שתקצר היריעה כאן מלהתעמק בהן. בכל אופן גם אם האמת העובדתית היא נושא למחלוקת, האתיקה העיתונאית דורשת מהעיתונאי להיות הוגן ולהביא זויות ראיה שונות לעובדות ככל שהוא יכול. השאיפה כמובן היא להביא כמה שיותר מידע בדוק לידיעת הציבור.
שתיקה ידידי, העיקר שאנחנו לא רבים, וזה יפה. בריאות טובה לכולנו, איתן אלמוג.
בהחלט, הכל לשם שמיים .. בריאות ושלווה .