אמון הציבור בתקשורת בישראל מצוי בשפל מתמשך: על פי הסקרים האחרונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק כ־26% מהציבור מביעים אמון בתקשורת כמוסד, נתון המציב אותה בתחתית מדרג האמון לצד הכנסת והממשלה.
עם זה, מבט מעמיק יותר מגלה תמונה מורכבת: האמון אינו אחיד אלא מפוצל, סלקטיבי ותלוי זהות פוליטית וצריכת מדיה. כך למשל, בעוד תאגיד השידור הישראלי ״כאן״ נהנה מרמות אמון של כ־60% ומעלה, ערוצים מסחריים, כמו חדשות 12 וחדשות 13 מדורגים באמצע, ואילו ערוץ 14 זוכה לאמון נמוך, יחסית, בכלל הציבור, אך גבוה מאוד בקרב צופיו.
איור: AI
הסיבה המרכזית לאמון הנמוך היא קיטוב פוליטי חריף. הציבור נוטה להעריך אמינות לא לפי קריטריונים עיתונאיים-מקצועיים בלבד, אלא דרך פריזמה אידאולוגית. במצב זה, כל כלִי תקשורת נתפס כ”מזוהה” פוליטית, והאמון בו נגזר מהזדהות הקהל עם קו זה. התוצאה היא מעבר מ”אמון מוסדי” ל”אמון שבטי”: הציבור אינו מאמין לתקשורת כמערכת, אלא רק לגופים ולעיתונאים התואמים את עמדותיו.
לצד זה, השחיקה במעמדה של התקשורת המסורתית נובעת גם משינויים מבניים עמוקים: עליית הרשתות החברתיות, ריבוי מקורות מידע והיחלשות מנגנוני התיווך הקלאסיים. תחרות זו יוצרת עומס מידע ולעיתים גם הפצת מידע חלקי או מוטה, דבר המערער עוד יותר את תחושת האמינות.
בתוך מציאות זו, בולטת חשיבותו של השידור הציבורי. תאגיד השידור הישראלי "כאן" נהנה מאמון גבוה, יחסית, משום שהוא נתפס כתלוי פחות בשיקולים מסחריים ופוליטיים, וכמחוייב יותר לסטנדרטים מקצועיים של איזון, בקרה וייצוג רחב. עצמאותו היחסית מאפשרת לו לשמש עוגן של אמינות במרחב תקשורתי מקוטב, זאת למרות ניסיונות הממשלה החוזרים ונשנים לפגוע בו.
לכן, חיזוק השידור הציבורי אינו רק שאלה מוסדית, אלא אינטרס דמוקרטי מובהק. במציאות של אמון נמוך ופיצול עמוק, קיומו של גוף תקשורת הנתפס כאמין ומאוזן הוא תנאי חיוני לשיח ציבורי מבוסס עובדות, ולתפקודה התקין של הדמוקרטיה.
שייקה קומורניק 18.4.26