זה היה טקס כמעט קבוע בחדר החדשות בימים הראשונים של הכהונה הראשונה של דונלד טראמפ. מצִיצים בטוויטר וזה היה מגיע: פיטורי בכירים בשידור חי, הכרזות מדיניות הרת גורל, איומים פוליטיים ועלבונות אישיים – 280 תווים (זמן קצר אחרי שהוכפל מספרם מ-140) שגילמו את ההוריקן של סגנון כהונתו. זה לא נעלם ב-2021; המופע הזה ממשיך להדהד גם היום בפלטפורמות השונות, וגרוע מכך – גם אצלנו. על פניו, מכרו לנו את זה באצטלה המנצחת של "שקיפות". הנה, המנהיג מדבר אליך ישירות, בלי פילטרים, בלי עורכים, בלי "מקורות יודעי דבר". הציבור מקבל הכול בלייב, ישר מהמקור. אבל הלהג האינסופי הזה ברשתות החברתיות הוא לא חופש מידע – הוא האויב ההרסני ביותר שלו. תרבות ה"ציוץ כאן ועכשיו" הפכה את מה שאמור להיות הרמוניה של שירות ציבורי לעריצות של רעש. כשהמנהיג מנהל את המדינה דרך התפרצויות מילוליות בפיד, והמערכת הפוליטית כולה מגיבה בלייב בכל שעה ביממה, משהו בסיסי במנגנון קבלת ההחלטות נשנק.
איור: AI
מקבלי החלטות, בדיוק כמו כל אדם אחר, זקוקים למרחב מוגן כדי לחשוב. הם צריכים מקום שבו מותר לבחון תרחישים קיצוניים, להתווכח באגרסיביות, לטעות ולשנות דעה בתוך החדר. כשהדיון המוסדי כולו מוחלף במפגן של הצהרות פזיזות, שמיועדות אך ורק לגרוף לייקים, או גרוע מכך – להנדס תודעה – מקבלי ההחלטות ואנשי המקצוע פשוט נסוגים. הם הפסיקו לתעד, הפסיקו לנהל דיוני עומק גלויים, והעבירו את ההכרעות האמיתיות אל מתחת לרדאר: לשיחות במסדרונות נעדרי טכנולוגיה, בלי ניירות ובלי עקבות. השקיפות המדומה של הציוצים לא הביאה איתה אמת; היא הולידה פחד וצנזורה עצמית.
אבל המחדל הדרמטי באמת אינו נעוץ רק בפוליטיקאים שמלהגים בטוויטר (או ב-X, כפי שהוא מכונה היום), אלא בכך שהעיתונות הפכה מרצון למדפסת של הרעש הזה. עיתונאי אינו צינור ניקוז לכל אמירה שנזרקת לחלל האוויר. זכות הציבור לדעת אינה החובה לספוג כל פרובוקציה יומיומית, שנועדה להאכיל את האלגוריתם. כשרשתות תקשורת רודפות בבהלה אחרי כל ציוץ בשש בבוקר ומעניקות לו כותרת ראשית, הן אינן מדווחות על המציאות – הן משתפות פעולה עם רידוד השיח. המהות של עיתונות רצינית הייתה ונשארה סינון. היכולת להגיד: "זה ספין, זה רעש, ואנחנו לא מעניקים לזה נפח – הנה מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים". כשאנחנו מוותרים על מנגנון התיווך וההקשר ומקדשים הדהוד אוטומטי של להג פוליטי, המציאות אינה נחשפת. אנחנו פשוט נשארים עם קרקס רעשני שבו מי שצועק חזק יותר, תופס את המיקרופון.
נפתלי מנשה, 7.11.26