לעיתונאי מותר להיות קרוב למקורותיו. אסור לו להיות מחויב להם. זה אחד הגבולות הבסיסיים שמפרידים בין עיתונות עצמאית לבין שירות אינטרסים של בעלי כוח. לכן, החשיפה שלפיה העיתונאי עמית סגל ביצע פעולות בעבור יועצו של ראש הממשלה, יונתן אוריך, אינה יכולה להיבחן רק כשאלה של סגנון עבודה או של יחסים אישיים. היא מחייבת בחינה אתית של גבולות המקצוע, ושל החובה הראשונה של עיתונאי: נאמנות לציבור, ולא למקור.
סגל עצמו לא הכחיש את קיומם של יחסי ״קח־ותן״, אלא טען כי מדובר בהתנהלות מקובלת במקצוע. אלא שמקובלוּת אינה מדד לאתיות. תפקידה של האתיקה הוא להציב גבולות, דווקא במקומות שבהם קשרים מקצועיים עלולים להפוך לתלות. איפה, אם כן , עובר הגבול של ה״תן״ ? כדי לענות על השאלה הזאת, האתיקה העיתונאית נשענת על כמה עקרונות:
העיקרון הראשון הוא עצמאות: עיתונאי זקוק לקשרים עם מקורות, אך שיקול דעתו חייב להישאר בלתי תלוי באינטרסים שלהם. מקור רשאי למסור מידע, לדרוש תגובה ואף לנסות להשפיע; הוא אינו אמור להפוך את העיתונאי למי שמשרת את מטרותיו. בוודאי לא למי שלוקח חלק פעיל בניסוח מסרי המקור או שולחו.
העיקרון השני הוא הימנעות מניגוד עניינים: כאשר עיתונאי מקבל מידע מגורם פוליטי ובד־בבד מבצע פעולות בעבורו, נוצרת זיקה שעלולה לפגוע בעצמאות המקצועית, ולכל הפחות ליצור מראית עין של תלות. בעיתונות, גם למראית עין כזאת יש משמעות, משום שהמוצר המרכזי של המקצוע הוא אמון.
יונתן אוריך ועמית סגל. צילומים מויקיפדיה: עופר חג'יוב ויונתן אוריך CC BY SA 4.0
העיקרון השלישי הוא נאמנות לציבור: העיתונאי אינו עובד בעבור המקור, ואינו אמור לקדם את האינטרסים שלו. מחוייבותו היא לפרסם מידע בעל חשיבות ציבורית, לבדוק אותו באופן ביקורתי ולאפשר לציבור לשפוט את בעלי הכוח. במקרה של עמית סגל יש דווקא לחשוש ממחוייבות אידאולוגית, שמשפיעה על הסיקור, ולא מטובות הנאה שעלול היה לקבל. זאת, על בסיס העמדות שהוא מבטא בעקביות. כמובן שמותר לעיתונאי להחזיק בעמדות אידיאולוגיות, אך בין זה לבין הפיכתו לצינור להפצת מסרים בשירות פוליטיקאים הדרך רחוקה מאד.
מכאן נובע העיקרון הרביעי, גבולות התפקיד: עיתונות אינה רק איסוף מידע ופרסומו; היא מחייבת הפרדה בין סיקור המציאות לבין השתתפות פעילה בעיצובה מטעם אחד הצדדים. הגבול הזה חיוני במיוחד כאשר מדובר בדמויות פוליטיות ובמוקדי כוח שלטוניים.
העיקרון החמישי הוא שקיפות ואחריותיות (accountability): עיתונאי הנמצא בזיקה משמעותית למקור חייב להיות מסוגל להסביר לציבור את טיב הקשר ואת גבולותיו. גילוי נאות אינו מחליף עצמאות מקצועית, אך הוא מאפשר לציבור להעריך את העבודה העיתונאית בעיניים פקוחות. מי שמבקש את אמון הציבור צריך להיות מוכן גם לתת דין וחשבון על קשריו עם בעלי הכוח שאותם הוא מסקר. ואם עולה פה שאלה נכונה של חסיון מקורות, כי אז השקיפות של העיתונאי צריכה להיות לפחות כלפי העורך של כלִי התקשורת שבו הוא מפרסם.
לכן, הטיעון ״כך עושים כולם״ אינו נכון עובדתית, ואינו אתי. גם אם היה נכון, נוהג כזה אינו חסין מביקורת, בוודאי לא כאשר הוא מטשטש את הגבול בין עיתונאי לבין מי שהוא מסקר.
בסופו של דבר, המבחן אינו השאלה אם העיתונאי ממשיך לפרסם סקופים ומידע חדש, אלא אם הציבור יכול להיות בטוח שהחלטותיו המקצועיות מתקבלות בלא חוב אישי או מחוייבות סמויה לבעלי כוח, ושהוא הוא אינו פועל בשירותם. עיתונאי צריך לשקול אם המידע מהימן ואם הוא ראוי לפרסום. הוא אינו יכול להיות שותף לאינטרסים של המקור. כשהעיתונאי נעשה מי שפועל בעבור המקור, נפגע לא רק כלל אתי מסוים, אלא נפגע הבסיס שעליו נשענת הלגיטימיות של העיתונות: אמון הציבור בעצמאותה.
שייקה קומורניק 13.10.26