"המקצוע שנתפש ברשת – מאחורי הקלעים של תעשיית התקשורת"

בעקבות מותו של העיתונאי הוותיק, גדעון קוץ, אנו מביאים פרקים מספרו של חבר הנהלת אגודת העיתונאים ירושלים, חיים שיבי, "המקצוע שנתפש ברשת – מאחורי הקלעים של תעשיית התקשורת", ובו זכרונות מימי הכתיבה המשותפת עם גדעון קוץ ז"ל בעיתון הסטודנטים הירושלמי "פי האתון"

טירונות בפי האתון
כבר בימי הקמפוס העליזים, בעת עריכת עיתון הסטודנטים פי האתון בשנת 1973, חשתי שאני מכור לעיתונות. ראשי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים, ולבי במערכת העיתון בקמפוס גבעת רם. הגרפיקאי המנומנם משהו אך תמיד יסודי היה חנוך מרמרי, לימים העורך הראשי של הארץ. אני זוכר את עצמי צועד ביום שלג ירושלמי לביתו בשכונת רוממה כדי "להעיר את חנוך ולהביא אותו סוף סוף לדפוס". בין צוות הכותבים היו קובי ניב, גדעון עפרת, אפרים סידון ומיכאל בריזון, שעשה לעצמו שם כב. מיכאל והמשיך לכתוב את מה שכתב לנו בפי האתון גם בהארץ ובידיעות אחרונות – אך הפעם לשם שינוי תמורת תשלום נאה יותר. גדעון קוץ ואני מוסיף כאן לצערי – ז"ל – כתב את סיפורי טעמון. מנחם רובינשטיין, חבר ללימודים ולימים פרקליט תל-אביבי שהתמחה בפלילים, יצא עם צלם להביא תיאורים של בוקר במשרד ממשלתי ירושלמי ולתפוש את הפקידים מפהקים על הקפה הראשון. צבי זינגר, בהמשך דרכו כתב ידיעות אחרונות, יצא לבדוק את מצב המעונות בגבעת רם. התחלתי לכתוב בפי האתון ב1970- וסיימתי ב-1973. את תפקיד העריכה קיבלתי מוועדת מכרזים שבה ישב נחום ברנע, עורך קודם, לצדם של כמה מעסקני הסתדרות הסטודנטים. להפקת הגיליון הראשון ניתנו לי שבועיים בלבד. היה זה עידן גולדה מאיר. ימי הנסיכים משה דיין ויגאל אלון. ימיה של ישראל השאננה והבוטחת שלפני מלחמת יום הכיפורים. בשולי הקמפוס פעלו קבוצות כמו דב (דיכוי בוגדים) והשמאל מיחזר טרוצקיזם בטעמון או בבית האמנים. שיבצתי בעיתון חומר פוליטי מכל כיוון אפשרי. התחלתי לחוש בטעמה של השנאה בין המחנות. שנאת הימין לשמאל ולהפך. הרצון להדיר את הצד השני, ליטול את זהותו האנושית ולהחליפה בתווית: "פשיסט" או "בוגד". זה היה השיעור הראשון בתורת העריכה, המנסה לאזן ולבטא את כ-ו-ל- ם ואינה מצליחה. כשאי-אפשר להדביק עליך תווית, אתה נתפש כבלתי צפוי. בשמאל חושדים בך. בימין גם כן. אתה לא משלנו. לעתים חטפתי ביקורת וגם החזרתי מהלומות. למדתי את השיעור הראשון של עורך: אם אף אחד לא משגר לך מכתבים טעוני ארס למערכת ובשנים שאחר-כך טוקבקים נוטפי שנאה – סימן שאתה משעמם או לא רלוונטי. ב15- בנובמבר 1972 הופיע מאמר מערכת בחתימתי: "השבוע ניסתה הקבוצה המכנה את עצמה תא הסטודנטים של מצפ"ן להוכיח כי היא קיימת, והפיצה בקמפוס כרוז הסתה היסטרי מן הסוג הגרוע ביותר נגדי ונגד מערכת פי האתון. אותם יפי נפש הנוהגים להזיל דמעות תנין כשמישהו פוגע בחופש ההבעה שלהם, הם שנזעקו נגד מאמר מן האגף הימני-קיצוני שהעזנו לפרסם. פי האתון הוא עיתון בלתי תלוי שלא יהסס לפרסם דעות חריגות אם יש בהן עניין לציבור הסטודנטים. אני מזמין את אנשי מצפ"ן לבחון את אמינות ההכרזה הזאת ולכתוב". עריכת ביטאון סטודנטים היתה סדנה ראשונה שמלמדת רבות. בין היתר – דינמיקה קבוצתית במערכת עיתון, משחקי כוח, מידת התמרון הנחוצה למניעת הטיה פוליטית והגרוע מכל: סימון אנשים על-פי גחמות כאלה ואחרות.

על העטיפה – צלמת העיתונות מרים אלסטר. צילום: איליה יפימוביץ'

המקצוע שנתפש ברשת
למדתי את תורת הקליקה ובמילה מכובסת פחות – הכנופיה: אנשים מתחילים ללכת ביחד ודבקים זה בזה. מולם מתגבשת קבוצה אחרת, כזאת החשה את עצמה מקופחת. בקרב הכנופיות כל נשק אפשרי. כשאחת עולה, השנייה יורדת. עשרים או שלושים שנה לאחר שהחלו לרוץ יחד, הם עדיין בעלי זיכרון קולקטיבי משותף. מי איתם, מי נגדם. מה עשו להם כשהיו למטה. מה רצו לעשות כשהגיעו אל עמדת הכוח. אלה היו קורסים שלא רשומים בחוגים לסוציולוגיה, פסיכולוגיה, דינמיקה חברתית, מדע המדינה או תקשורת. חומר שלא נלמד בסמינריונים באוניברסיטה, אלא בעשייה בשטח. כשהגעתי לאקדמיה כסטודנט לתואר שלישי בתקשורת מצאתי מרצים מעולים, אך כאלה שלא היה להם מושג ירוק במה כרוך תהליך של העברת ידיעה לדסק, או דחיפתה לעמוד הראשון. הם דיברו בשפת התאוריה. אחד המשתתפים בכתיבה בפי האתון היה זאב בן יוסף, סטודנט בעל דעות ימניות מוצהרות ומופגנות. אחת הכתבות שהגיש התהדרה בכותרת פטריוטית בנוסח "אני אוהב את הארץ שלי". הקריקטוריסט מושיק לין ליקק את השפתיים, וסיפק איור של בן יוסף מעניק נשיקה למותניה הצרים של ארץ ישראל. מאמץ ראוי של מאייר בניסיון להקל מעט מכובד הטקסט. בן יוסף ודעותיו לא נשאו חן בעיני קבוצת הכותבים והיוצרים שהתגבשה במערכת, ובעיקר סביב העמוד הסאטירי שקובי ניב קרא לו נעיר ובעיר. השמאל היה פעיל יותר בקמפוס ובמערכת, נתפש כרומנטי ומלהיב, צעיר ומהפכני. בין הקפיטריה למדשאות הקמפוס, הימין באוניברסיטה העברית נתפש אז כמיושן, כמעט פתטי. בן יוסף גרם לחברים אלרגיה קשה מן הסוג הפוליטי. נרמזתי ברורות שהאיש אינו ראוי, שצריך שילך. שהחומר שלו זה לא מה ש"אנחנו" רוצים לראות בעיתון. באחת מישיבות המערכת פתחו החברים את חרצובות לשונם כמו על-פי החלטה מראש, בעת הניתוח וההערכה, ה"פוסט מורטם", של הגיליון הקודם. האש כוונה בעיקר אלי. סברתי שהחומר שלו ראוי וצריך להיות במכלול והתעלמתי מהביקורת. אך חזיתי וחוויתי, לראשונה, את כוחה של קבוצה מגובשת במערכת, כשהיא רוצה לסמן ולתקוף את מי שאינו שייך אליה, או לקרב את מי שנתפש כ"אחד משלנו". ראיתי את התופעה פעמים רבות בשנים שבאו לאחר מכן, גם ב ידיעות אחרונות. גם ברשות השידור שבה התבוננתי מנקודת תצפית מעורבת כחבר ועד אגודת העיתונאים בירושלים וכעורך אתר האגודה.

מפגש עם עופרת חמה
עריכת פי האתון והפקתו עניינו אותי יותר מאשר הסמינריון בדיני עונשין, או תרגיל בנזיקין בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שם למדתי. אהבתי את החשיבה המשפטית אך ידעתי שלא אעסוק בעריכת דין. עיתונות זה אופי. שני המקצועות תובעים מכלול תכונות שיש בו מרכיבים דומים, אך לא זהים. היתה בביטאון הסטודנטים תחושה של טבילת אש ראשונה. לעמוד על יד מכונה מסוג לינוטייפ, שנראית היום כמוצר ארכיאולוגי, המסדרת שורות בעופרת, או בעגה העיתונאית "דפוס בלט" עם עופרת חמה, לעמוד בדפוס אחווה בשכונת מקור-ברוך הירושלמית ולראות את המכונה פולטת גיליון אחר גיליון של העיתון, שהיה תמיד מתריס וחצוף – היה מעמד שהצדיק אפילו הפסד של שיעור בדיני משפט רומי עם פרופ' ראובן ירון. ברוך לשם, צבי לידר, נחום ברנע, אברהם גל, מי שקדמו לי בעריכת פי האתון, או אריק בנדר, טל בשן ודני זקן שבאו אחריי – התקשו, כמוני, להשתחרר מן הטעם המשכר של עשיית תקשורת ועיצוב דעת קהל. לא כתיבה אקדמית, לא מחקר פילוסופי אלא עשייה. הם נותרו בתקשורת בדרכם שלהם. החיידק העיתונאי ואהבת העיתונות המודפסת דבקו במי שעשה אי פעם את פי האתון, גם אם עבר למצב צבירה מקצועי אחר: דוברות, פוליטיקה או אקדמיה.

חיים שיבי, חבר הנהלת אגודת העיתונאים ירושלים.