השינוי שחל בעת האחרונה בעמדת ראש השב"כ, דוד זיני, והחלטתו לפתוח בבדיקת הדלפות לתקשורת בנוגע למועד התקיפה באיראן, זאת על רקע הפרסומים כי הדבר נעשה בעקבות בקשת ראש הממשלה, מעורר שאלה קשה החורגת הרבה מעבר לעצם ההדלפה, והיא: האם מדינת ישראל מתחילה לטשטש את הגבול שבין הגנה על ביטחון המדינה, לבין פגיעה בחופש העיתונות?
אין חולק על כך שדליפת מידע ביטחוני רגיש עלולה לסכן חיי אדם או לפגוע בביטחון המדינה, ובמקרים כאלה חקירה היא כלי לגיטימי, ואף הכרחי. אולם כאשר חקירה עלולה להוביל, במישרין או בעקיפין, לחשיפת מקורות עיתונאיים, היא נוגעת באחד מעקרונות היסוד של כל דמוקרטיה: החיסיון העיתונאי.
בלי מקורות חסויים, עיתונות חוקרת כמעט אינה יכולה להתקיים. עובדי ציבור, קצינים, ובכירים אחרים לא יעזו לחשוף מידע בעל עניין ציבורי, אם יחששו שכל שיחה עם עיתונאי עלולה להפוך לחלק מחקירת שירות הביטחון. התוצאה תהיה אפקט מצנן, פחות מקורות, פחות חשיפות, ופחות ביקורת ציבורית על השלטון.
במדינות דמוקרטיות רבות יש הכרה רחבה בחשיבות ההגנה על מקורות עיתונאיים. בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע כבר בשנת 1996 כי הגנה על מקורות היא "אחת מאבני היסוד של חופש העיתונות". בארצות הברית, אף שאין חוק פדרלי אחיד, מדינות רבות חוקקו חוקים המגבילים את יכולת הרשויות לכפות על עיתונאים לחשוף את מקורותיהם. גם בקנדה ובמדינות נוספות נקבעו מנגנונים משפטיים שמציבים רף גבוה במיוחד לפני פגיעה בחיסיון עיתונאי.
בישראל, לעומת זאת, ההגנה על חיסיון מקורות נשענת בעיקר על פסיקת בתי המשפט ואינה מעוגנת בחוק יסוד. דווקא משום כך נדרשת זהירות כפולה מצד רשויות האכיפה ושירותי הביטחון. כאשר השב"כ, גוף שעוצמתו וסמכויותיו חריגות, מעורב בחקירה העלולה להוביל לחשיפת מקורות, נוצר חשש כבד מהדרדרות אל מחוזות פיקוח ושליטה, שאינם רק בתחום הביטחון הלאומי, וכאלה החורגים מהמותר במשטר דמוקרטי.
גם אם כוונת החקירה היא לאתר את המדליף ולא את העיתונאי, בפועל קשה להפריד בין השניים. חקירה כזו מטבעה עלולה לכלול חדירה לדרכי עבודת העיתונאי, בדיקת יומני שיחות, איכוני טלפונים, מצלמות אבטחה או אמצעי חקירה אחרים לשם חשיפת המדליף. מעורבות גוף כמו השב"כ עלולה להרתיע כל אדם שיש בידו מידע בעל חשיבות ציבורית מלשוחח בעתיד עם עיתונאים.
איור: AI
הדמוקרטיה אינה נבחנת ביכולתה להגן על סודותיה, אלא ביכולתה להגן על מי שמבקרים את השלטון ומביאים מידע לציבור. אם תאפשר ישראל מצב שבו עיתונאים ומקורותיהם יחששו מפני מעורבות של שירות הביטחון בעבודתם השוטפת, יהיה המחיר לא רק פגיעה בעיתונות, אלא פגיעה בזכותו של הציבור לדעת.
אם כן, לב העניין הוא באיזון הנכון בין מטרות ראויות אך שונות. כמובן, המאבק בהדלפות הפוגעות בביטחון הוא יעד לגיטימי, אך אסור שייעשה במחיר ערעור אחד מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי. אל לנו להשאיר את ההחלטה על פתיחת חקירות כאלה בידי הרשות המבצעת וגופים כמו השב"כ והמשטרה. ראוי להתנות כל חקירה כזאת לא רק באישור של היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם בזה של שופט בבית המשפט העליון.
חופש העיתונות וחיסיון המקורות אינם פריבילגיה של עיתונאים, הם ערובה לכך שהציבור יוכל להמשיך לקבל מידע גם כאשר הוא אינו נוח למקבלי ההחלטות במסדרונות השלטון.
שייקה קומורניק 12.07.26