בעבר, מי שביקש למנוע פרסום עיתונאי מטלטל נדרש לפנות אל גופי האכיפה הממסדיים, אל צווי איסור הפרסום או אל הצנזורה. המאבק היה גלוי וחזיתי: עקרונות חופש הביטוי התנגשו ישירות בניסיונות ההשתקה. כיום, המערכה על האמת העיתונאית שינתה את פניה; היא מנוהלת באמצעות כלי נשק שקט, מתוחכם ומסוכן בהרבה – תביעות השתקה פיננסיות (SLAPP).
השימוש הגובר בתביעות דיבה דרקוניות נגד עיתונאים חוקרים וכלי תקשורת עצמאיים אינו מכוון לבירור האמת, אלא ליצור הרתעה כלכלית. כאשר בעלי הון, תאגידים או אישי ציבור מגישים תביעות מיליונים בגין תחקירים מבוססים, המטרה אינה פסק הדין, אלא עצם ניהול ההליך השוחק. האפקט המצנן של הטקטיקה הזו מחלחל אל תוך מערכות החדשות ומאלץ את העורכים להכריע בדילמה מעוותת: לא אם הידיעה נכונה, אלא אם למערכת יש משאבים להגן עליה בבית המשפט.
איור: AI
זה איום ממשי על עיתונות חופשית. במציאות שבה האמת הופכת למותרות לעשירים בלבד, התקשורת החוקרת נאלצת לסגת מאזורי החיכוך המרכזיים, שבהם נעשות העוולות הקשות ביותר. הפיכת מערכת המשפט לכלי שרת של בעלי כוח היא עיוות של תכלית החוק – חוק שנועד במקור להגן על שמו הטוב של האזרח הקטן, ולא לשמש מגן לבעלי השפעה מפני ביקורת ציבורית.
על בתי המשפט להכיר בטקטיקה הזאת ולבלום אותה כבר בשלביו הראשונים של ההליך, באמצעות פסיקת הוצאות עונשיות ומרתיעות. בלי חומת מגן משפטית וציבורית איתנה, המבחינה בין לשון הרע לבין עיתונות חוקרת אמיצה, נתעורר למציאות שבה בעלי המאה הם שקובעים מה מותר לדעת. משם, הדרך להשתקה מוחלטת קצרה ביותר.
נפתלי מנשה 07.07.26