המגפה השקטה של העיתונות: כשהציבור מחליט "לא לדעת"

בזמן שאנחנו, העיתונאים, נלחמים על כל פיסת מידע, על גישה למוקדי קבלת ההחלטות ועל שידור חי מכל זירה, מתרחשת מתחת לאפנו תופעה מדאיגה לא פחות מהצנזורה או מהפייק ניוז: הציבור פשוט מפסיק לצרוך אותנו.

נתונים גלובליים שהתפרסמו בעת האחרונה מעידים על שיא חדש בתופעת ה"הימנעות מחדשות" (News Avoidance). לפי דו"ח הדיגיטל של מכון רויטרס לחקר העיתונות (Reuters Institute Digital News Report 2025), שיעור האנשים המעידים על הימנעות מכוונת וסלקטיבית מחדשות זינק ל-40% בממוצע עולמי. יש להניח שבישראל, המציאות הביטחונית והפוליטית האינטנסיבית של השנים האחרונות רק העצימה את המגמה.

למה הם בורחים?
הסיבות לכך, כפי שעולה מהמחקרים, אינן נובעות מחוסר עניין אלא דווקא מ"עומס רגשי". המשיבים מציינים שלוש סיבות מרכזיות:

• השפעה שלילית על מצב הרוח: החדשות נתפסות כמדכאות ויוצרות תחושת חוסר אונים.

• עייפות מהחזרתיות: תחושה שהדיווחים חוזרים על עצמם בלי "שורה תחתונה" או אופק לשינוי.

• אובדן אמון: הציבור מתקשה להבחין בין דיווח עובדתי לבין פרשנות מוטה או קמפיינים של השפעה.

האתגר של כולנו
הימנעות מחדשות היא לא רק בעיה עסקית של כלי התקשורת; היא סכנה ממשית לדמוקרטיה. אזרח שאינו מעודכן הוא אזרח שאינו יכול לקבל החלטות מושכלות, והניתוק הזה מחליש את היכולת של הציבור לבקר את השלטון. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו "לרכך" את המציאות, אך עלינו לשאול בכנות: האם אופן הדיווח שלנו משרת את הציבור או מבריח אותו?

כדי להחזיר את הקהל, עלינו לבחון מחדש את המודלים של עבודתנו. אולי הגיעה העת לאמץ יותר "עיתונות פתרונות" (Solutions Journalism) – כזו שלא רק מצביעה על השבר, אלא גם על הדרכים לתיקון, ומספקת הקשר רחב יותר מעבר ל"פוש" המבהיל בטלפון.

הגיע הזמן שנפסיק למדוד את ההצלחה שלנו רק ב"קליקים" של הרגע, ונתחיל למדוד אותה בערך ובאמון שהציבור רוחש לנו לאורך זמן.

נפתלי מנשה 11.01.26