פעם נחשבו העיתונאי או העיתונאית ל״כלב השמירה״ של הדמוקרטיה. דמות מוערכת, נחושה, כזו שמוכנה לשלם מחיר אישי כדי לחשוף את האמת. היום, בעידן של רשתות חברתיות ושל תעשיית תוכן אינסופית, התמונה שונה לגמרי והעיתונאים (נכון, לא כולם) כבר לא כלבי שמירה במובן הקלאסי: עיתונאים רבים נדרשים לייצר קליפים, טיקטוקים וציוצים בקצב מסחרר, לעיתים על חשבון העומק, הדיוק והאמינות. הציבור, בתורו, מתחיל לראות בעיתונאים לא לוחמים על חופש המידע, אלא עוד ספקי בידור בתחרות על הלייק ועל השיתוף.
השינוי הזה פוגע לא רק במעמדם של העיתונאים, אלא גם ביסודות הדמוקרטיה. כשצעירים מוכשרים נרתעים מלהיכנס למקצוע בגלל שכר נמוך, חוסר יציבות ויחס עויין מצד הציבור, נותרת החברה בלי דור המשך של עיתונאים שמוכן להיאבק על חופש המידע. השחיקה הזו מתבטאת באמון הציבורי, במקצועיות המערכות, ובסופו של דבר ביכולת של העיתונות להגן על הציבור מפני כוח עודף של שלטון והון (וזה עוד לפני שהזכרנו את שעטת ה-AI אל עולם העיתונות, המאיימת לדחוק את רגליהם של עיתונאים בשר ודם מן המקצוע).
ועדיין, כמו תמיד, בתוך המשבר מסתתרת גם הזדמנות. עיתונאים שיידעו לשלב בין כלים חדשים לבין אתיקה ישנה, בין מהירות לעומק, יוכלו להחזיר לעצמם את תדמית לוחמי החופש. אולי זה הזמן לחשוב מחדש על מודלים כלכליים לתקשורת – עמותות, קרנות, שיתופי פעולה קהילתיים – שיאפשרו לעיתונות להמשיך להתקיים, לא כתעשיית תוכן זולה, אלא כנכס ציבורי חיוני.
עיתונאות אינה עוד מוצר מדף בתעשיית הבידור. היא תנאי לחברה חופשית. השאלה שנותרה פתוחה היא האם נצליח להזכיר זאת לעצמנו בזמן.
נפתלי מנשה
11.9.25