וייטנאם וקמבודיה – יומן מסע

מאת עפרה סתת מילוא, יו"ר (בשיתוף) אגודת העיתונאים ירושלים

היומן הזה אינו תיעוד אישי, אלא מסמך כרונולוגי המשמר רשמים מהמקומות שבהם ביקרנו.

הכול התחיל חודשים מראש. מרגע שהוחלט על המסע, גברה ההתרגשות – אינספור שיחות, מידע ושאלות בקבוצת הוואטסאפ, קריאת כתבות, צפייה בסרטים דוקומנטריים, וכל זה לצד ההכנות המעשיות. בביקור במרפאת המטיילים קיבלנו חיסונים, חלקנו התחבט אם לקחת כדורים נגד מלריה (מ"תופעות הלוואי לא קלות" ועד "אבל מה אם נהיה באזור נגוע?") – ההתלבטויות נמשכו עד הרגע האחרון.

ואז הגיע שלב האריזות – מזג האוויר חם ולח, אבל לפעמים קריר בערבים, גשם פתאומי ואז שמש קופחת ובצפון עלול להיות קר. כמה חולצות צריך? מעיל מאוד חם כן או לא? ומה לגבי נעלי הליכה לטיולים בין טרסות האורז של סאפה ומקדשי אנגקור ?לבסוף, עם מזוודות דחוסות ותיקי גב עמוסים במצלמות, רשימות ותכנונים, עלינו על המטוס. וייטנאם וקמבודיה חיכו לנו, ואנחנו היינו מוכנים – או לפחות כך חשבנו…

את יניב שלום, המדריך המעולה שלנו, הכרנו כבר ממסענו למרוקו, וכאשר ידענו שהוא יהיה המדריך שלנו בוייטנאם, הרגשנו בידיים בטוחות.

נחתנו בוייטנאם לאחר מסע ארוך, שהחל בטיסת לילה מהארץ ונמשך כמעט 24 שעות. עם הגעתנו, בשעת לילה מאוחרת, נסענו למלוננו בסייגון החמה שאחוזי הלחות בה גבוהים מאוד. קבלת הפנים החמה כללה קישוטים צבעוניים לחג המולד , ומרק ה"פו בו" – המאכל הלאומי הוייטנאמי  המכיל בתוכו מרק אטריות, עשבי תיבול ובשר. במהלך הארוחה המרנו דולרים לדונגים וייטנאמים, והפכנו ל"מיליונרים" תוך רגעים ספורים.

על פי ההנחיות שקיבלנו, חל איסור לשתות את מי הברז בווייטנאם ואף לא להשתמש בהם לצחצוח שיניים. גילוי נאות: חלק מאיתנו, ואני ביניהם, צחצח שיניים במים הרגילים ושרד לספר על כך. בקבוקי מים חיכו לנו בכל מלון, וכן באוטובוס במהלך מסענו.

ביום השני למסענו, בנסיעתנו דרומה, חלפנו על פני שדות מוריקים, שבהם נראו לעיתים קרובות קברים פזורים. בוייטנאם נהוג לקבור את האבות קרוב לביתם או בשדה המשפחתי, מסורת הנובעת מהקשר החזק של הוייטנאמים לאבותיהם ולקרקע שבה הם חיים, ומהאמונה שנשמות האבות ממשיכות להשפיע על חיי המשפחה, מגינות על היבול ומעניקות ברכה לאדמה.

לעם הוייטנאמי היסטוריה עשירה בת אלפי שנים. הוייטנאמים נחשבים לאחד העמים הגאים ביותר בתרבותם, והם מקפידים על מסורת ארוכה הכוללת חינוך, משפחה ושמירה על זהותם הלאומית. הם מעריכים את המשפחה, השורשים והקשרים הבין-דוריים. המשפחה היא לא רק מקום של תמיכה רגשית, אלא גם מסגרת שמחזקת את הערכים החברתיים והתרבותיים. יש להם מערכת היררכית מאוד ברורה במשפחות, כאשר כבוד ההורים והדורות המבוגרים הוא ערך מרכזי. כלפי הזרים, הוייטנאמים מפגינים חום, עזרה והבנה, וידועים ביכולת שלהם להיות סבלניים ומתחשבים. הם מאופיינים בעבודה קשה, חריצות ונחישות. הם חוו תקופות קשות של מלחמות וכיבוש, אך הצליחו לשמור על זהותם ותרבותם. זהו עם בעל כוח התמדה, שמצליח להסתגל ולהתפתח בכל עת, ושומר על כבוד למורשתו למרות השפעות המודרניזציה. אחרי שנות סבל במלחמת וייטנאם, העם הוייטנאמי פילס את דרכו להתאוששות כלכלית ותרבותית. הוייטנאמים מייחסים חשיבות רבה לערכים של כבוד עצמי וערבות הדדית ושמים דגש על סולידריות קבוצתית. הם מעריכים חינוך ושואפים להצליח בחיים, תוך שמירה על צניעות ותחושת שייכות למשפחה ולקהילה. במובנים רבים, העם הוייטנאמי משדר חיבור חזק לטבע ולטקסים דתיים.

בווייטנאם כ- 100 מיליון אזרחים. ובה 54 מיעוטים אתניים, כשהקבוצה העיקרית היא הוייט- כ- 86%. קיימות קבוצות אתניות נוספות כמו המונג, הטאי, סינים וטיבטים. השפה המדוברת היא וייטנאמית בכתיב לטיני, וכ- 94% מהתושבים יודעים קרוא וכתוב.

כ-80% מהתושבים חסרי דת או מאמינים בדת המקומית, 9.6% בודהיסטים ו-7.7% נוצרים. תוחלת החיים בוייטנאם היא 70 שנים בממוצע, ומדד הפוריות עומד על פחות משני ילדים לאישה. המשטר הקומוניסטי ממליץ על ילודה של שני ילדים במשפחה.

בוייטנאם יש משטר חד-מפלגתי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, הידועה כ"הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם". אף על פי שהמדינה דוגלת בסוציאליזם, חלק מעקרונות הממשל נזנחו מאז שנות ה-90. המפלגה הקומוניסטית שולטת בכל חלקי הממשלה, ורוב הבכירים חברים בה. מזכיר המפלגה הוא אחד האנשים החזקים במדינה, אחראי על הארגון הלאומי והמינויים המדיניים. "הצבא העממי של וייטנאם" כולל את כל הכוחות המזוינים, המסייעים גם בתעשייה, חקלאות, דיג ותקשורת. בצבא כ-500,000  חיילים, ולצידו מיליציות מקומיות.

כלכלת וייטנאם מבוססת בעיקר על חקלאות והיא ממוקמת בין המגדלים הגדולים בעולם של אורז, גומי, תירס, סוכר, פלפל, תה, קפה, טבק ובטטות. בשנת 1987 נפתחה המדינה לתיירות. כיום, הסחר מתמקד בייצוא טקסטיל, נפט, דגה, ציוד אלקטרוני, וייבוא מכונות, אנרגיה ופלדה. מקומה של כלכלת וייטנאם הוא ה-20 בעולם.

וייטנאם היא ארץ ארוכה ומגוונת, עם אקלים משתנה המתחיל בקו רוחב 7 בצפון, ועד קו רוחב 22 בדרום, מה שיוצר תמונה חיה של מגוון תנאי מזג אוויר. בצפון, האקלים טרופי עם חורפים קרים יחסית, במיוחד באזורים הרריים כמו סאפה, שם הטמפרטורות יכולות לרדת מתחת לאפס במהלך החורף. במרכז המדינה, האקלים הוא טרופי-מונסוני, עם גשמים מרובים בעונת המונסון בקיץ, וחורפים חמים ויבשים. בדרום, האקלים טרופי עם מזג אוויר חמים וגשום כמעט לאורך כל השנה, מה שתורם לפוריות ולטבע ירוק ושופע, במיוחד באזור דלתת נהר המקונג שהיינו בדרכנו אליה.

עצרנו בדרך לגיחה קצרה בחנות מפעל המתמחה במוצרים מבמבוק, לחזות בתצוגה של מוצרים מטקסטיל רך ונעים שכללו הלבשה תחתונה לנשים ולגברים. לאחר התצוגה אי אפשר היה שלא לרכוש מוצר או שניים מלטפים מבמבוק.

משם המשכנו בדרכנו לאזור דלתת נהר המקונג שבדרום המדינה. הנהר זורם לאורך כ-4,350 ק"מ דרך שש מדינות – סין, מיאנמר, לאוס, תאילנד, קמבודיה ווייטנאם – עד לשפך בים סין הדרומי. הדלתה מכונה "תשעת הדרקונים" בשל תשע שלוחותיו בדרכו לים, כאשר כל אחת מהן נחשבת ל"דרקון" המביא חיים, עוצמה ושפע לתושבי האזור, ואף מגן עליהם מפני אסונות טבע. מי הנהר העשירים במינרלים הפכו את הדלתה העשירה באדמת סחף דשנה, לאחד מאזורי החקלאות הפוריים ביותר בוייטנאם. מגדלים בו אורז ופירות טרופיים והוא עשיר בדגה. גובה הדלתה מגיע עד 20 מטר מעל פני הים והיא מאפשרת 3 מחזורי אורז בשנה לעומת שני מחזורים בצפון. היא כוללת נהרות, תעלות, שדות אורז, כפרים ועיירות קטנות, שבהם מתגוררים כ-20 מיליון תושבים .

התחלנו בשייט על נהר המקונג האדיר בסירת מנוע הנקראת סמפן, ומשם יצאנו לשייט בסירות עץ קטנות ומסורתיות, ארבעה חברים בכל סירה, כשעל ראשינו כובעי הנאן המסורתיים. שטנו דרך תעלות צרות המוקפות בצמחייה טרופית עבותה. החותרים המקומיים, בלבוש מסורתי ובכובעי הנאן, הוסיפו לאווירה האותנטית של החוויה.

דלתת המקונג, צילום יורם מילוא

בסיום השייט הגענו לאי יוניקורן, הקרוי על שם היצור המיתולוגי, שהוא אחד מארבעת היצורים הקדושים בתרבות הווייטנאמית: הדרקון, המסמל כוח ומלכות; עוף החול המסמל טוהר; הצב המסמל אריכות ימים וחוכמה; והיוניקורן, המסמל אצילות וטוב לב.

נשים מקומיות הנעימו לנו בשירה מסורתית את שהותנו במסעדה בה טעמנו פירות טרופיים כאננס, ג'ק פרוט וקוקוס ירוק.  בחנות הראו לנו בקבוקי אלכוהול הטומנים בחובם נחשים משומרים. המקומיים מאמינים שמשקה זה מחזק את הבריאות ואת כוח הגברא.

בנוסף ראינו תוצרים של עץ הקוקוס כמו ממתקים, שמנים, כלי אוכל, רהיטים וחומרי בנייה. גם לבמבוק שימושים רבים: חומר בנייה נפוץ לבתים ולגשרים, חומר גלם לתעשיית רהיטים, כלי נגינה וכלי נשק. כזכור בביקורנו בחנות המפעל נחשפנו לתחתונים חסיני אש… וחזיות עשויות מבמבוק. "עקרות הבית" שבינינו רכשו מטליות ניגוב וחלקן מעיד על כושר ספיגה מעולה…

באי זה מתגוררים התושבים בבתי כלונסאות, מבנים מסורתיים המותאמים להצפות של נהר המקונג.

בתום טיולנו באי, נפתחו ארובות השמיים וגשם עז ניתך על ראשינו. למזלנו צויידנו בשכמיות גשם דקיקות שהגנו עלינו בהפלגה חזרה.

תחנתנו הבאה הייתה פגודת וין טראנג. טרם כניסתנו, כמו במרבית המקדשים, התבקשנו לכבד את כללי הלבוש המקומיים – כיסוי כתפיים וברכיים. בפגודה מספר פסלי בודהא מרשימים: בודהא היושב, המסמל שלווה ורוגע, בודהא המחייך, המסמל שגשוג ואושר, ובודהא השוכב, המתאר את הרגעים האחרונים של בודהא ומסמל חופש מסבל. כשנכנסנו למרכז הפגודה, ביקשנו לצלם נזיר שישב על שרפרף סמוך בפינת המרפסת. להפתעתנו, ולשמחתנו, מול עינינו, הוא ביצע בעדינות ובטקסיות תהליך התעטפות בגלימתו הצהובה, תוך שהוא מקפל אותה בתנועות מדויקות. רק לאחר שסיים את הטקס, הוא הדליק את האור ואפשר לנו לצלמו – נזיר "מדליק"!

פגודת וין טראנג, צילום עפרה סתת מילוא

מתחם הפגודה שנבנתה בתחילת המאה ה- 19, מוקף גנים ירוקים, שבהם עצי בונסאי, בריכות מים ופרחי לוטוס. פרחים יפים אלה הגדלים ומשגשגים בתוך הבוץ והמדמנה, מסמלים את ההתעלות הרוחנית, הטוהר וההארה שעשויים לנבוע מתוך קשיי החיים. מוטיב זה משקף את אחד מערכי הבודהיזם, לצד איזון והרמוניה בין האדם לטבע.

לעת ערב חזרנו לסייגון הסואנת ששמה הוסב להו צ'י מין סיטי על שם המנהיג הדגול שהנהיג את וייטנאם לעצמאותה מעול זרים, אך לשלטון קומוניסטי, בדרום ובצפון כאחד.

למחרת נסענו למקדש קאו די הממוקם בעיירה טאי נין, כ-90 ק"מ צפונית-מערבית לעיר הו צ'י מין. המקדש משמש כמרכז הרוחני של דת קאו דאיזם שנוסדה בוייטנאם בתחילת המאה ה-20 ומשלבת אלמנטים מתרבויות ודתות שונות כמו בודהיזם, קונפוציאניזם, דאואיזם, נצרות, אסלאם והינדואיזם, אך אינה כוללת את היהדות. האמונה המרכזית בה היא קיומו של אל אחד אוניברסלי, ושאיפה להרמוניה בין כל הדתות. היא משלבת סמלים, פולחנים ולבוש ממגוון מסורות רוחניות. המבנה מעוטר בצבעים עזים – צהוב, כחול, ורוד ואדום, וכולל ציורים ודמויות של קדושים מכל הדתות, ביניהם ישו, מוחמד, בודהה וקונפוציוס. הסמל החשוב ביותר הוא "העין האלוהית", המייצגת את האל הרואה כל, ניצב בראש המקדש. במקדש נערכים טקסים ארבע פעמים ביום. בטרם נכנסנו לחזות באחד הטקסים, כיבדנו את המסורת המקומית וחלצנו את נעלינו בכניסה. המאמינים לבשו גלימות לבנות. היכל התפילה המרכזי במקדש ססגוני מאוד ומלא בפסלים וציורים צבעוניים. להפתעתנו, גילינו כי בין ציורי הקדושים מופיע גם דיוקנו של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. לפי אמונתם, הוגו נבחר לאחר מותו לשמש שליח רוחני המעביר מסרים מהאל. הוגו, שהדגיש בכתביו את ערכי החירות, הצדק והשוויון, נתפס כסמל של דיאלוג בין מזרח למערב וכמי שמחבר בין תרבויות שונות. במקדש הוא מתואר בציור כשליח רוחני, אוחז קלף שעליו כתוב המסר: "אהבה וצדק הם הדרך לשלום עולמי".

מקדש קאו די, צילום יורם מילוא

המקום הבא בו ביקרנו היה מטע ענק של עצי גומי המהווים את המקור העיקרי להפקת גומי טבעי לתעשיית הגומי אשר לה חלק משמעותי בכלכלה הווייטנאמית. הפקת הגומי מתבצעת על ידי חיתוך קליפת העץ בצורה ספירלית, המאפשרת לשרף לזרום ולהיאסף בכלי ייעודי הקשור לעץ. לאחר האיסוף, השרף מעובד למוצרים שונים בתעשיית הגומי.

תחנתנו הבאה הייתה הכפר קו צ'י הממחיש את אימי מלחמת וייטנאם.

העם הוייטנאמי למוד סבל ומאבקים לעצמאות שכללו כיבושים זרים ומלחמות קשות, כאשר לאורך השנים הוייטנאמים הפגינו אומץ והתמדה בשמירה על זהותם הלאומית. הכיבוש הסיני נמשך למעלה מ-1,000 שנה,111 לפנה"ס – 938 לספירה, ובתקופה זו הוטמעה התרבות הסינית, אך הווייטנאמים שמרו על ייחודם והמשיכו למרוד. בשנת 938 פרץ מרד שהביא לעצמאות שנמשכה כ-900 שנה. בשנת 1858 פלשה צרפת לווייטנאם והפכה אותה לחלק מהודו-סין הצרפתית. הצרפתים ניצלו את משאבי המדינה ודיכאו את העם, מה שעורר מרידות שדוכאו באכזריות. במהלך מלחמת העולם השנייה השתלטו היפנים על וייטנאם, אך לאחריה שבה צרפת לדרוש שליטה. בשנת 1945 הכריז הו צ'י מין על הקמת הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם. צרפת סירבה להכיר בכך, מה שהוביל למלחמת הודו-סין הראשונה שנמשכה שמונה שנים. בקרב בשנת 1954 הובסו הצרפתים, והסכם ז'נבה חילק את וייטנאם לצפון קומוניסטי ודרום פרו-מערבי. המתחים בין הצפון לדרום גברו והובילו למלחמת וייטנאם  אשר התנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והוייטקונג, שנתמכו על ידי ברית המועצות וסין, לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. בווייטנאם היא ידועה בשם "המלחמה האמריקנית". מלחמה זו נמשכה 20 שנה בין 1955 ועד 1975.

בשנת 1968, בשיא מעורבותם של האמריקנים במלחמה, מספר החיילים האמריקנים בוייטנאם הגיע לכ-543,000. במהלך המלחמה נהרגו 58,220 חיילים אמריקנים, וכ-304,000 נפצעו. מספר ההרוגים הוייטנאמים במלחמה מוערך בין 2.5 ל-3.8 מיליון בני אדם, כולל חיילים ואזרחים. ב-1975, צפון וייטנאם כבשה את סייגון, והמלחמה הסתיימה בניצחון הקומוניסטים ואיחוד המדינה תחת שלטון קומוניסטי.

בכפר קו צ'י בו פעלו לוחמי מחתרת הוייטקונג, משמרים ומנציחים את ארועי המלחמה הקשה. הכפר שוכן כ-70 ק"מ צפונית מסייגון שהייתה בירת הדרום. מתחת לכפר נחפרה רשת מחילות תת קרקעיות ששימשו את לוחמי הוייטקונג. רשת המחילות נבנתה לראשונה בשנות ה-40 של המאה ה-20, במהלך המאבק בכיבוש הצרפתי, אך התפתחה באופן משמעותי במהלך מלחמת וייטנאם. לוחמי הווייטקונג השתמשו במחילות כדי להילחם בצבא הדרום ובכוחות האמריקניים. במהלך המלחמה שימשו המחילות כמערכת מתוחכמת שכללה מגורים, מחסני נשק ומזון, מטבחים תת-קרקעיים, חדרי פיקוד ותקשורת ואף בתי חולים. המחילות נבנו במספר מפלסים והשתרעו על פני כ-250 ק"מ. הן תוכננו להיות צרות ומורכבות, כדי להקשות על חיילי האויב לחדור אליהן ושימשו את הלוחמים כמקום מסתור מפני הפצצות וכבסיסי תקיפה. פתחי הכניסה היו צרים עד כדי כך שחיילי הוייטקונג נאלצו לעיתים לצום כדי שיוכלו להיכנס למחילות. הפתחים הוסוו, ובתוכם הותקנו מלכודות שטח עם דוקרנים שנועדו לשפד את חיילי האויב ולגרום לצרחות כאב שהרתיעו את חבריהם מלהתקדם. תנאי החיים במחילות היו קשים ביותר. הלוחמים סבלו ממחסור באוויר ובאור, ממזון וממים בכמות מוגבלת, ממחלות כמו מלריה, ומהפחד התמידי מגילוי על ידי האויב. הנשים ששהו במחילות שימשו בעיקר בתפקידי מטבח ורפואה. מערכת הניקוז והביוב הייתה מתוכננת כך שהריחות נפלטו למקומות מרוחקים כדי למנוע איתור. סנדלים עם סוליות הפוכות מהווים עדות לניסיונות ההטעיה של האויב. במהלך הביקור נכנסנו לאחת המחילות – התחושה הייתה קלסטרופובית, וההליכה במחילה מבלי יכולת להרים את הראש, המחישה את הצפיפות ואת הקושי שבו נאלצו הוייטקונג לחיות. חזינו בהדגמה שבה "חייל" פתח פתח צר, שהיה מוסווה תחת שכבת עלים וענפים, ירד דרך הפתח לתוך המחילה התת-קרקעית, ולאחר מכן סגר אותו מעליו באופן מדויק כך שמכסה הפתח השתלב באופן מושלם עם הסביבה הטבעית. האמריקנים לא ידעו כלל שחלק מהמחילות נחצב מתחת לבסיסים שלהם .

מחילות בכפר קו צ'י, צילום עפרה סתת מילוא

כשחזרנו למרכז העיר סייגון, נכנסנו למרכז קניות מפואר, מלא מותגים יוקרתיים ובוטיקים נוצצים, שאינו תואם בעליל את מדיניות השיוויון הקומוניסטי השולטת במדינה.

לאחר שסעדנו את ליבנו במסעדה מקומית, יצאנו לסיור לילי באוטובוס תיירים פתוח בקומתו השנייה. העיר סייגון נצצה באורות חג המולד. התאורות השתקפו גם במימי נהר הסייגון ואווירת החג הורגשה בכל פינה – על המרפסות, בבתי הקפה ובחנויות. התושבים המקומיים, בעיקר הצעירים, מילאו את הרחובות והאווירה הייתה תוססת ומלאת חיים.

סייגון נוצצת בחג המולד, צילום יורם מילוא

גורדי שחקים בסייגון, צילום יורם מילוא

את היום הרביעי בילינו בסייגון עצמה, כשפנינו מועדות למוזיאון המלחמה המרתק והעוצמתי שחשף אותנו לצדדים האפלים של מלחמת וייטנאם. הביקור במוזיאון אינו קל לעיכול, והוא מציג את זוועות המלחמה בצורה ישירה וללא פילטרים, עם תמונות ותיאורים קשים לצפייה. הוא מתאר את ההיסטוריה של מלחמת וייטנאם מנקודת מבט וייטנאמית, תוך התמקדות בהשפעות ההרסניות של המלחמה על האוכלוסייה המקומית. המוזיאון שנפתח בשנת 1975, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, נקרא בתחילה "מוזיאון פשעי המלחמה האמריקניים", אך שמו שונה ל"מוזיאון המלחמה" לאחר שיפור היחסים הדיפלומטיים בין וייטנאם לארצות הברית. הוא מתמקד במעורבות הכוחות האמריקאיים במלחמה, מדגיש את סבלם של האזרחים, ואת ההשלכות ארוכות הטווח של המלחמה, כולל השפעות כימיות ופיזיות. במוזיאון מוצגות תערוכות תצלומים ותיעוד הכולל תמונות מזעזעות של אזרחים שנפגעו מהפצצות ועינויים ותמונות של נפגעי החומר הכימי "אייג'נט אורנג'" שרוסס על ידי האמריקנים במהלך המלחמה במטרה להשמיד את הצמחייה ואת מקומות המחבוא של לוחמי הווייטקונג. החומר גרם לנזק גנטי שנמשך עד היום ומשפיע על דורות של משפחות וייטנאמיות כמו גם על האמריקנים שספגו אותו. בחצר המוזיאון מוצגים טנקים, מסוקים, מטוסים ותותחים אמריקנים ששימשו במהלך המלחמה, לצד פצצות וכלי נשק שהיו בשימושם של שני הצדדים. 

בין התצוגות המטלטלות במיוחד הייתה תצוגת קטעי עיתונות מאותה תקופה. דפי עיתונים, כתבות ותמונות שפורסמו בזמן המלחמה הוצגו לצד תיעוד האירועים הדרמטיים שהתרחשו בשטח.

הכתבות חשפו את המלחמה מנקודות מבט שונות – דיווחים רשמיים של ממשלות לצד כתבות של עיתונאים שחוו את המלחמה מקרוב. רבים מהעיתונאים שילמו בחייהם כדי להביא לעולם את הזוועות שהתחוללו בווייטנאם. התמונות שפורסמו בעיתונים שברו את חומת השתיקה והביאו למודעות עולמית את המציאות הקשה של המלחמה. 

אחד התיעודים מהמלחמה הוא של הילדה הוייטנאמית, פאן טי קים פוק, שהייתה בת 9 כאשר תועדה ב-8 ביוני 1972 בתצלום שהפך לאחד הסמלים המצמררים של מלחמת וייטנאם. בתמונה, שצילם ניק אוט מסוכנות AP היא נראית רצה עירומה על כביש, בוכייה וסובלת מכוויות קשות לאחר הפצצה בנפלם של צבא דרום וייטנאם על כפרה, צראנג באנג. קים פוק אושפזה למשך 14 חודשים ועברה עשרות ניתוחים כדי לטפל בכוויותיה הקשות.

הצילום הידוע בשמו The Terror of war""  המכונה גם "Napalm Girl" נבחר לצילום השנה בעיתונות העולמית, ובשנת 1973 זיכה את הצלם בפרס פוליצר.

כיום קים פוק היא פעילת שלום, הקימה קרן צדקה לסיוע לילדים נפגעי מלחמות, וזכתה בתואר שגרירת רצון טוב של אונסק"ו.

התצוגה המחישה את ההשפעה העצומה של התקשורת על דעת הקהל בעולם ועל הפוליטיקה של אותה תקופה, והוכיחה מעל לכל ספק את חשיבותה של העיתונות, את כוחה האדיר בחשיפת עוולות, ואת יכולתה להשפיע על מנהיגים ודעת קהל עולמית.

בצאתנו מהמוזיאון יצאנו למרכז סייגון, לא לפני שהוזהרנו מפני ההליכה ברחובות הערים בוייטנאם, שכן המדרכות לעיתים שבורות ויש בהן מהמורות ופערי גבהים, דבר העלול להקשות על ההליכה ולגרום חלילה לנפילות. חציית כביש היא "מבצע הירואי" המצריך ערנות, אומץ, קצב הליכה קבוע, וחתירה למטרה – הגעה לשפת המדרכה ממול. זאת בשל אלפי האופנועים, הטוסטוסים, המכוניות והסקטים שלא מתחשבים ברמזורים, לא שמעו על זכות קדימה להולכי רגל, וממשיכים לנסוע ולהקיף את חוצי הכביש בלי לעצור בכלל. נותרנו בחיים לאחר שהסתייענו במדריכה המקומית לצורך חציית הכביש, ואז סיירנו ברחבי העיר.

מרכז סייגון נבנה במאה ה-17 על ידי מתיישבים וייטנאמים. בתקופת השלטון הצרפתי, 1859–1954, הפכה העיר למרכז קולוניאלי חשוב וזכתה לכינוי "פריז של המזרח" בשל הארכיטקטורה הצרפתית והשדרות הרחבות. בשנת 1954 הוכרזה סייגון לבירת דרום וייטנאם, וב-1975 נכבשה על ידי צפון וייטנאם ואוחדה תחת שלטון קומוניסטי. למרות ששמה שונה להו צ'י מין סיטי, רבים ממשיכים לקרוא לה סייגון. העיר המונה כ-10 מיליון תושבים, היא המרכז הכלכלי והמסחרי של המדינה. המשכנו לבקר באתרים מרכזיים ומרשימים בסייגון, שבהם ניכרים עקבות השלטון הצרפתי – בקתדרלת נוטרדאם עם החזית המרשימה שנבנתה במאה ה-19 על ידי הצרפתים, בבית הדואר המרכזי שתוכנן על ידי האדריכל הצרפתי גוסטב אייפל ובבית העירייה, שהפך לבית העם. במרכז השדרה ניצב פסלו של הו צ'י מין, הצופה אל העיר הנושאת את שמו, ובה בניינים מודרנים רבי קומות, מרכזי קניות עתירי מותגים יוקרתיים כמיטב המסורת של מורשתו הקומוניסטית…

הו צ'י מין (1890 –1969) ידוע כמהפכן, מדינאי ומנהיג קומוניסטי, שנחשב לאבי האומה של וייטנאם. הוא הנהיג את המאבק לשחרור וייטנאם מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי ומהכיבוש האמריקני, והיה הדמות המרכזית באיחוד המדינה תחת שלטון קומוניסטי.

הו צ'י מין נולד בכפר קטן במרכז וייטנאם. בצעירותו, במהלך שהותו בצרפת, נחשף לרעיונות סוציאליסטיים והיה פעיל במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. בשנת 1930 הוא הקים את "המפלגה הקומוניסטית של וייטנאם" ופעל נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, מה שהוביל לרדיפתו ולגלותו בסין ובברית המועצות .במהלך מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש וייטנאם בידי יפן, הוא הקים תנועה לאומית-קומוניסטית שהתנגדה לכובשים. לאחר תבוסת יפן ב-1945 הכריז הו צ'י מין על עצמאות וייטנאם והקים את "הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם". צרפת ניסתה להשיב את שליטתה על האזור, מה שהוביל למלחמת הודו-סין הראשונה, 1946–1954, שהסתיימה בתבוסת הצרפתים ובחלוקת וייטנאם לצפון קומוניסטי ולדרום פרו-מערבי.

הו צ'י מין ששאף לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי והנהיג את צפון וייטנאם במלחמה נגד הדרום שנתמך על ידי ארצות הברית, לא זכה לראות את סיום המלחמה ואת איחוד וייטנאם ב-1975.

הוא היה מנהיג כריזמטי, פשוט וצנוע, ששילב אידיאולוגיה קומוניסטית עם לאומיות וייטנאמית, והפך לסמל למאבק אנטי-קולוניאלי. לאחר מותו ב-1969, הונצח שמו בעיר סייגון, ששמה שונה ל"הו צ'י מין סיטי ". הוא נחשב עד היום לדמות מופת בווייטנאם, תמונתו מתנוססת בבתי הספר ומאוזוליאום מפואר בבירה האנוי מנציח את זכרו ומושך אליו מבקרים רבים מכל העולם.

הקבוצה עם פסלו של הו צ'י מין

העיר היא מפגש בין מזרח למערב, אופנועים מול מרצדסים, ופשטות לצד פאר.

רחובות סייגון מלאים באופנועים וקטנועים המניעים את העיר בלא הפסקה. בכל מקום נראים נהגים ונהגות, חלקם עם ילדים קטנים ותינוקות, לעיתים 4 נוסעים מצטופפים על המושבים. הקטנועים נוסעים בכל מזג אוויר ובתנאי זיהום אוויר, כשהם עוטים מסכות. האופנועים עמוסים לעייפה – פרחים, רהיטים, פירות, סחורות ואפילו בעלי חיים.

משפחה על קטנוע, צילום דודו בן דוד

המדריכה המקומית שצוּותה אלינו סיפרה על החיים עם שעות עבודה ארוכות, על כך שצעירים רבים דוחים נישואין לטובת קריירה, על השכר הנע סביב 500-600 דולר לחודש. בעיר אפשר למצוא עבודה בתחומי תעשייה, מסחר והייטק. דירות קטנות בפרברים עולות 200-400 דולר בחודש, בעוד שבמרכז המחירים גבוהים בהרבה.

רוכלות בסייגון, צילומים עפרה סתת מילוא

ביום החמישי קטענו את המסע הוייטנאמי וטסנו לשכנתה קמבודיה, בה בילינו יומיים מאלפים.

שטחה של קמבודיה כ-181,000 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-17 מיליון תושבים. היא מונרכיה חוקתית עם ממשלה פרלמנטרית. המלך הנוכחי, נורודום סיהאמוני, מכהן מאז 2004 ותפקידו סמלי. מנהיג המדינה בפועל הוא ראש הממשלה. עיר הבירה היא פנום פן, והשפה הרשמית היא קמרית. המטבע ריאל קמבודי, עם זה הדולר האמריקני נפוץ מאוד במסחר. קמבודיה הייתה חלק מהאימפריה הקמרית ששלטה בדרום-מזרח אסיה בין המאות ה-9 ל-15. בשנת 1863 הפכה לפרוטקטורט צרפתי כחלק מהודו- סין עד 1953, ובתקופה זו נבנו בה תשתיות ומבנים קולוניאליים. בשנות ה-70 סבלה ממלחמת אזרחים שבסיומה עלו לשלטון הקמר רוז' בהנהגת פול פוט הרודן האכזר. בתקופת שלטונם ,1975–1979, נרצחו כ-2 מיליון בני אדם בהוצאות להורג, רעב, עינויים ועבודות כפייה. ב-1979 הפילה וייטנאם את שלטונם, וב-1993 התקיימו הבחירות הראשונות. קמבודיה היא מדינה מתפתחת, שכלכלתה נשענת בעיקר על חקלאות, טקסטיל ותיירות. תעשיית הביגוד שלה מהווה אחד מענפי הייצוא המרכזיים של המדינה, עם שווקים בארצות הברית ובאירופה. התיירות, ובעיקר הביקור באנגקור ואט, היא מקור הכנסה חשוב לכלכלתה. עם זה, קמבודיה עדיין מתמודדת עם אתגרים משמעותיים, ובהם עוני ושחיתות. מערכת החינוך במדינה משתפרת, אך סובלת ממחסור במורים ובמשאבים. בפנום פן פועלות אוניברסיטאות מובילות, אך שיעור האנלפביתיות באזורים הכפריים נותר גבוה. גם מערכת הבריאות מתמודדת עם קשיים, ובבתי החולים באזורים הכפריים יש מחסור בציוד רפואי ובכוח אדם מיומן. רבים מהתושבים פונים לרפואה פרטית או מחפשים טיפול במדינות שכנות, כמו תאילנד ווייטנאם. בקמבודיה המתמודדת עם אתגרים בריאותיים הכוללים מחלות זיהומיות, תזונה לקויה ובעיות סביבתיות, תוחלת חיים ממוצעת של כ -70 שנים. קיימים פערים גדולים בין האזורים העירוניים לכפריים, במיוחד בכל הנוגע לנגישות לשירותי בריאות וחינוך. כ- 95% מאוכלוסיית קמבודיה מאמינים בבודהיזם.

השכר הממוצע בקמבודיה הוא כ-200-300 דולר לחודש, ושכר דירה במרכז העיר כ-200-500 דולר. החינוך חובה עד גיל 15, אך רבים נושרים בשל קשיי פרנסה. גיל הנישואין הממוצע הוא 22-24, ורבות מהנשים עובדות בחקלאות ובמפעלי טקסטיל. עדיין קיימים פערי מגדר בחינוך ובשכר אך התפיסה המסורתית משתנה בהדרגה. בקמבודיה המסורתית, בעיקר באזורים כפריים, התאמת בני זוג מתבצעת על פי שיקולים תרבותיים, כלכליים ואסטרולוגיים. האסטרולוגים בודקים התאמה על ידי בחינת תאריכי הלידה של בני הזוג הפוטנציאליים כדי לנבא אם הקשר ביניהם יהיה מוצלח. כיום, השפעות מודרניות משנות את אופן בחירת בני הזוג, במיוחד בערים הגדולות.

במדינה זו נהוג שהורי החתן משלמים מוהר להורי הכלה, מה שהופך את לידת הבנות לרצויה מאוד, שכן הן מביאות עמן תועלת כלכלית למשפחה. גובה המוהר משתנה בהתאם למעמד החברתי, המצב הכלכלי והסכמות בין המשפחות.

המדריך הקמבודי החביב שקיבל את פנינו, סיפר לנו על אופן ההיכרות בין הוריו, שהיו קורבנות המשטר של הקמר רוז' בקמבודיה, אשר כפה נישואין על אזרחים בלא הסכמתם. גברים ונשים הועמדו בשורות והוכרחו להתחתן עם האדם שמולם, בלי היכרות מוקדמת. כך, חיי נישואיהם נועדו לכישלון מראש. הקמר רוז' נקטו מדיניות שנועדה ליצור חברה חדשה על ידי מחיקת העבר, וזו כללה הפרדה של משפחות, עבודות כפייה, הוצאות להורג המוניות והגבלות חמורות על חיי היומיום.

הגענו לכפר הצף שעל אגם טונלה סאפ שבקמבודיה – מקור החיים המרכזי של המדינה והאגם הגדול בדרום-מזרח אסיה. גודל האגם משתנה באופן דרמטי בין העונה היבשה לעונה הגשומה: בעונה היבשה הוא קטן, ואילו בעונה הגשומה הוא מתרחב פי 4-5 ומציף את סביבתו. על פני האגם פזורים כפרים צפים ייחודיים, שבהם מתגוררים עשרות אלפי אנשים המתפרנסים מחקלאות ומדיג. הכפרים כוללים בתי מגורים, בתי ספר, חנויות, תחנות דלק, מגרשי משחקים ואפילו כנסיות ובתי חולים – כולם צפים על פני המים. התושבים מתניידים בסירות קטנות, והחיים סובבים סביב הדיג, המהווה מקור פרנסה ומזון עיקרי. חלק מהבתים בנוי על עמודים גבוהים ,כלונסאות, המתנשאים לגובה עד 10 מטרים, כדי להתמודד עם ההצפות בעונה הגשומה. הבתים הגבוהים נחשפו לעינינו בעונה היבשה, ויכולנו להתרשם מההתאמות הייחודיות של תושבי המקום לתנאי הטבע המשתנים.

הכפר הצף טונלה סאפ, צילום דורון כהן

הכפר הצף טונלה סאפ, צילום יורם מילוא

הכפר הצף טונלה סאפ, צילום עפרה סתת מילוא

בסיאם ריפ הגענו למלון ששכן לשם שינוי במרכז העיר, עובדה שאפשרה לנו להגיע בקלות לשוק הלילה. הביקור בשוק הוא חוויה ססגונית, רעשנית אך משכרת. בשוק חנויות ודוכנים המציעים מזכרות, בגדים, תכשיטים, צעיפים, תיקים ועבודות אומנות. בשוק מסעדות דוכני האוכל, התוקפים את חוש הריח והטעם בשלל מאכלים מקומיים, שפודי נחשים, חרקים מטוגנים, מרקים מקומיים ופירות אקזוטיים. לצד אלו פועלים דוכני עיסוי ופדיקור בתוך אמבט  שורץ דגיגים המכרסמים בעדינות את כפות הרגליים. האווירה התוססת, המפגש עם המקומיים, הקניות תוך עמידה על המיקח, אפשרו לנו לחוש פן אחד בחווייה הקמבודית.

את הפן המרשים והמיוחד של קמבודיה, פגשנו למחרת כאשר הגענו למתחם המקדשים של אנגקור, עיר המקדשים האבודה שהייתה לב ליבה של ממלכת קמר הקדומה.

תחילת הסיור הייתה במקדש אנגקור ואט, אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם, והגדול ביותר בקומפלקס המקדשים של אנגקור. הוא ממוקם סמוך לעיר סיאם ריפ ומהווה סמל לאומי של קמבודיה אשר מתנוסס גם על דגלה. המקדש נבנה במאה ה-12 על ידי המלך סוריאוורמן השני לכבוד האל וישנו, ונועד לשמש גם כמאוזוליאום המלכותי לאחר מותו. אנגקור ואט בנוי כך שידמה את ההר הקדוש במיתולוגיה ההינדואית – מרכז היקום. המקדש מוקף בחומה בגובה של 4.5 מטר, שהיקפה 1024 מטרים על 802 מטרים. בתוך החומה שטח פתוח ברוחב 30 מטר, ואחריו חפיר מלא מים ברוחב 90 מטר. החומות והחפיר מסמלים את ההרים והאוקיינוס המקיפים את העולם. בשטח חמישה מגדלים הבנויים בצורת ניצן הלוטוס ומייצגים את הר מרו – מקום משכנם של האלים. המקדש בנוי בשלושה מפלסים מדורגים. הכניסה למפלס העליון כרוכה בטיפוס על מדרגות תלולות במיוחד, המסמלות את הדרך הקשה אל האלים ואת הצורך בטוהר רוחני כדי להגיע לפסגה. הרהבנו עוז ועלינו עם כמחצית מחברי הקבוצה לפסגה במדרגות הצרות והתלולות, שם חיכו לנו פסלי בודהא ומקדש פנימי קטן, ומהמרפסות נשקף נוף ייחודי של המתחם כולו והג'ונגל הסובב אותו. אחד המאפיינים הבולטים של אנגקור ואט הוא התבליטים האמנותיים המעטרים את קירותיו ומספרים סיפורי מיתולוגיה הינדואית ובודהיסטית. ביניהם ראינו את סיפור הבריאה, תיאור קרב בין שתי שושלות יריבות בהודו העתיקה וריקוד האפסארות – דמויות נשיות מיתולוגיות המעטרות את הקירות.

מקדש אנגקור ואט, צילום יורם מילוא

משם המשכנו לעיר האבודה אנגקור תום, הבירה העתיקה של ממלכת אנגקור הקדומה, שנבנתה במאה ה-12 על גדות הנהר סיאם ריפ, על ידי מלך קמר שניצח את הפולשים הויאטנאמים. במאה ה-17 היא נזנחה ונבלעה במעבה הג'ונגל. בשנות קיומה נבנו בעיר, המוקפת חומה, מקדשים וארמונות, וחיו בה בין 80 ל-120 אלף איש במבני עץ על שטח של תשעה קמ"ר.

ביקרנו במקדש תא פרום,  המרתק והמפעים, שנבנה במאה ה-12 על ידי מלך קמר לכבוד אימו, ושימש מרכז דתי ובית ספר בודהיסטי. עם נפילת ממלכת קמר, ננטש המקדש והיער השתלט עליו. הוא הפך לסמל עולמי בזכות מראהו הייחודי – עצים עצומים הצומחים מתוך המבנים שלו כשהשורשים האדירים שלהם נראים כמו זרועות הלופתות את המקדש, כשהם מתפתלים סביב קירות ומבנים ומאיימים לחנוק אותם כנחשי פיתון ענקיים. זהו מראה יוצא דופן של הטבע בכל עוצמתו!

מקדש תא פרום, צילום עפרה סתת מילוא

מקדש תא פרום התגלה מחדש בסוף המאה ה-19 על ידי חוקרים אירופאים, בעיקר על ידי מסעות החקר של הצרפתי אנרי מוהו שנחשב לאחד האירופאים הראשונים שתיעדו את חורבות אנגקור.

כשחוקרים צרפתים מהמכון הארכיאולוגי של הודו-סין החלו בעבודות השימור של אנגקור במאה ה-20, הם החליטו להשאיר את תא פרום במצבו המקורי יחסית, כדי להמחיש כיצד נראו חורבות אנגקור לפני שחזורן. כך נותר המקדש עם מראהו הייחודי, שבו הטבע והאבן התמזגו יחדיו, מה שהפך אותו לאחד האתרים האייקוניים ביותר בקמבודיה.

החוויה בתא פרום נדמתה כמו מסע בזמן, עם מבוך של חצרות פנימיות ומסדרונות, ועם שורשי העצים, אין זה פלא שהמקדש שימש תפאורה לסרטים מפורסמים כמו "טומב ריידר". 

אין ספק שהיה זה אחד משיאי המסע שלנו.

מקדש תא פרום – תמונה קבוצתית

באנגקור תום ביקרנו במרפסת הפילים – קיר באורך כ 350 מטר עליו פילים חקוקים באבן. מהמרפסת שנבנתה בסוף המאה ה-12, סקר המלך את צבאותיו כששבו משדה הקרב.

סמוך אליה נמצאת מרפסת המלך המצורע, ובה פסלים של יצורים מיתולוגיים המתארים את עולם הרוחות, ופסל של האל הינדי הוא אל המוות. הפסל העלה אזוב ולכן קראו לו המלך המצורע. קיימת סברה לפיה המרפסת שימשה לשריפת גופות המלכים.

התרשמנו גם מפירמידת באפון, מקדש הינדי גדול שנבנה במאה ה-11 ומייצג את הר מרו הקדוש. המקדש הוקם בשלוש קומות ומשקיף על האזור כולו.

תחנתנו לקראת ערבו של יום הייתה במקדש באיון, הידוע בזכות 54 מגדלים שעליהם חקוקים כ-200 פרצופים ענקיים של בודהא, שכל אחד מהם מביט לארבעה כיוונים שונים.

המקדש נבנה בסוף המאה ה-12 ושימש כמקדש המרכזי בעיר הבירה אנגקור תום. התבליטים שעל קירותיו מספרים את סיפור ממלכת קמר – מהקרבות האדירים ועד חיי היומיום הפשוטים, כולל שווקים, דייג ומשחקי ילדים. הפרצופים המחייכים, שלווים ומלאי חמלה, הפכו לסמל לשלום פנימי ולרוחניות אוניברסלית.

מקדש באיון, צילום עפרה סתת מילוא

בצאתנו מהמקדשים צבאו עלינו נשים, ילדות וילדים כשהם מפצירים בנו לקנות את מרכולתם – כובעים ועבודות יד, מחזה שחזר על עצמו לא מעט. לאחר יום גדוש ברשמים יוצאי דופן, חזרנו למלון להתרעננות, ולאחריה יצאנו לארוחת ערב מגוונת ולמופע מוזיקה קמרי מסורתי. בכניסה למקום קידמו את פנינו מתופפים בלבוש מסורתי, ובמהלך הארוחה צפינו בריקוד האפסארה ששימש בעבר דרך לתקשר עם האלים ונחשב לביטוי של יופי ורוחניות. הריקוד הפך לסמל לאומי בקמבודיה והוא מבטא את התחייה התרבותית שלה לאחר השנים הקשות שהמדינה עברה. הרקדניות, הלבושות בתלבושות צבעוניות ומעוטרות כתרי זהב, ביצעו תנועות איטיות ומדויקות, שכל אחת מהן מסמלת אלמנט טבעי כמו מים, פרחים ורוח-  ריקוד מעגל החיים.

בערב האחרון שלנו בסיאם ריפ, ולאחר יום אינטנסיבי, יצאנו ממלוננו, בשארית כוחותינו, לטעום עוד משוק הלילה התוסס מתוך ידיעה שהיום הבא יתחיל בבוקר חופשי.

את בוקרו החופשי של היום השביעי ניצלנו בדרכים מגוונות: במנוחה, בפינוקי מסאז', בקניות ובנסיעה בריקשה כשעינינו צדות את צפונות העיר.

בצהרי היום יצאנו לבקר במקדש בודהיסטי ססגוני ומטופח, ובו ציורים המתארים את תחנות חייו של בודהה מלידה ועד הנירוונה – ההארה.

משם פנינו לסדנת אומנים המלמדת אומנויות מסורתיות שונות, וביניהן אריגה בנול מיוחד, חיתוך בעץ, קדרות, ציורים עדינים על כלים, עבודות מקש, יצירת תמונות ואהילים מעור.

מכאן יצאנו לשדה התעופה לקראת טיסתנו לבירה האנוי.

ביום השמיני למסע הגענו להאנוי, בירת וייטנאם, המונה יותר מ-9 מיליון תושבים, עיר תוססת, מלאה בפארקים, אגמים, מקדשים, מוזיאונים ומבנים צרפתיים אלגנטיים. גם האנוי מקושטת לכבוד ראש השנה הנוצרי, למרות שרוב התושבים הם אתאיסטים או בודהיסטים.

שמנו פעמינו למקדש הספרות, המקדש הקונפוציאני העתיק ביותר בווייטנאם והבנוי על פי תורת הפנג שוואי. המקדש נוסד בשנת 1070 לכבודו של קונפוציוס – הפילוסוף הסיני שנחשב לאבי ערכי המוסר, החינוך והמשמעת. בשנת 1076 נוספה למתחם האוניברסיטה הראשונה בווייטנאם- האוניברסיטה המלכותית. בתחילה למדו בה רק בני האצולה, אך מאוחר יותר התקבלו גם תלמידים מצטיינים ממעמדות נמוכים יותר. במשך יותר מ-700 שנים הכשירה האוניברסיטה דורות של פקידים ואנשי ממשל, והייתה סמל למצוינות אקדמית. המתחם מחולק לחמישה אזורים נפרדים, שכל אחד מהם מסמל שלב חשוב במסורת החינוכית הווייטנאמית: השער הגדול – הכניסה המרשימה למקדש, החצרות הראשונות – אזורי מדיטציה ורוגע עם גנים מטופחים ובריכות מים, בריכת השלווה הספרותית – בריכה גדולה המסמלת את טוהר המחשבה והחוכמה, אזור לוחות האבן – לוחות הניצבים על גבי פסלי צבים, המסמלים חוכמה ואריכות ימים. על הלוחות חקוקים שמותיהם של התלמידים שסיימו את לימודיהם בהצטיינות, היכל המורים – אולם מרכזי שבו פסליהם של קונפוציוס ותלמידיו המסמלים את הכבוד למסורת החינוך. בעונת הבחינות, מגיעים למקדש תלמידים מכל רחבי המדינה לברך את פסלי הצבים ולהתפלל להצלחה בלימודים. המקדש שמור עד היום בסגנונו המקורי. המתחם מהווה אתר אטרקטיבי לצילום דוגמניות יפהפיות המצטלמות בבגדים מרהיבים בשלל פוזות על רקע המקדש העתיק, מה שמוסיף למקום נופך רומנטי ופוטוגני. חבורת נשים מקומית פנתה אלינו וביקשה להצטלם איתנו למרגלות הפגודה – מחווה שהמחישה את החיבור האנושי והסקרנות שמעורר המפגש בין תרבויות .

הביקור במקדש הספרות חידד בעבורנו את חשיבות החינוך והשאיפה לידע ומצוינות בתרבות הווייטנאמית.

מקדש הספרות, צילום יורם מילוא

דוגמנית במקדש הספרות, צילום עפרה סתת מילוא

ממקדש הספרות יצאנו בנסיעה זוגות-זוגות על גבי ריקשות אופניים מקושטות. בשיירה ססגונית השתלבנו בתנועה הסואנת של הרחובות הצרים ברובע העתיק, בין בתי מסחר קטנים ובניינים עתיקים מתקופת השלטון הצרפתי.

סיור ריקשות בהאנוי, צילום אורנה זילכה

בדרכנו ראינו דגלים וכרזות לאומיות מתנוססים בכל מקום, כמאפיין של חברה קומוניסטית. חלפנו על פני בית האופרה, על פני בית העירייה ועל פני קניונים מפוארים לצד בניינים נמוכים וצפופים. עינינו לוכדות מראות שאינם חלק מחיי היומיום המוכרים לנו. חלק מהמבנים בנוי בצורה ייחודית – צרים וגבוהים, שכן בעבר נגבה מס בהתאם לרוחב החזית הפונה לרחוב ולא לפי השטח הכולל של המבנה. כתוצאה מכך, בעלי הקרקע בנו בתים עם חזית צרה מאוד אך האריכו אותם לעומק ולעיתים אף לגובה של כמה קומות. בקומת הקרקע של רבים מהבתים יש חנות או עסק קטן, ואילו הקומות העליונות משמשות למגורים.

בתים צרים וגבוהים, צילום עפרה סתת מילוא

סמטאות הרובע שוקקות חיים – רוכלות מציעות את מרכולתן אותה הן נושאות על גבן באסלים ודליים עמוסים, חלקן אף אופות עוגיות על גחלים כמין מסעדות קטנות על המדרכות. ככלל, הרוכלות בוייטנאם היא אורח חיים ייחודי, המתאפיין בניידות ותנועה מתמדת, במיוחד ברחובות הערים הגדולות כמו האנוי והו צ'י מין סיטי. הרוכלים נעים ללא הרף כדי להימנע מקנסות או מפינוי בשל מגבלות על מכירה ברחוב, להגיע ליותר לקוחות, להתמודד עם התחרות בענפים דומים ולהסתגל לתנאי מזג האוויר המשתנים. הצעירים יושבים על מדרכות על שרפרפים נמוכים צבעוניים מפלסטיק. מסביבנו פגודות עתיקות, בתי ספא, חנויות ניידות על אופניים עמוסות בגדים, פרחים ותוצרת מקומית, ודוכני מזון המציעים מאכלים מסורתיים ריחניים בשלל צבעים. בתוך כל אלה אופנועים וריקשות משתלבים בתנועה הבלתי פוסקת. רבות מהנשים הרוכבות על אופנועים מכוסות מסכות וכובעים, לא רק בשל זיהום האוויר, אלא גם כדי להגן על עורן מפני השמש. עור בהיר נחשב כאן לסמל יופי!

חציית כביש בהאנוי, כמו גם בסייגון, היא אתגר בפני עצמו – למראית עין, היא דומה לניסיון התאבדות. אך ברגע שמתחילים לחצות, מתגלה סדר בכאוס: המקומיים, מיומנים בתמרון בין הולכי רגל לכלי רכב, עוקפים אותנו בזריזות – בין אם באופנועים, בריקשות או בכלי רכב אחרים. 

המשכנו לאגם הואן קיים שבמרכז העיר – "אגם החרב המוחזרת". על פי האגדה, קיבל  קיסר וייטנאם במאה ה – 15 חרב מהאלים, ובעזרתה הביס את הסינים. לאחר הניצחון, עלה צב אגדי מהמים ולקח את החרב בחזרה לאלים. האגם מוקף עצים ומסביבו רוכלים שמוכרים חטיפי פירות ומיצים טבעיים.

בקצה האגם נמצא מקדש על אי קטן שאליו מוביל גשר עץ מיוחד בצבע אדום.

באגם החרב המוחזרת, צילום דורון כהן

עוד בהאנוי ביקרנו במוזיאון ההיסטורי אשר שימש בעברו כלא, ונבנה על ידי השלטון הקולוניאלי הצרפתי בשנת 1896, במטרה לכלוא בו מתנגדי משטר וייטנאמים שלחמו למען עצמאות מדינתם. התנאים בו היו קשים במיוחד – תאים קטנים וצפופים עם תנאי תברואה ירודים, ואמצעי ענישה אכזריים שכללו אזיקים כבדים, תאי בידוד ומכשירי עינויים. רבים מהעצורים הוצאו להורג בגיליוטינה שהוצבה במקום. 

מאוחר יותר, במהלך מלחמת וייטנאם הפך הכלא למתקן מעצר לשבויי מלחמה אמריקנים וקיבל את הכינוי האירוני "הילטון האנוי". הבולט מבין השבויים היה ג'ון מקיין, הטייס האמריקני, לימים סנאטור ומועמד לנשיאות ארה"ב, שנפל בשבי לאחר שמטוסו הופל מעל האנוי בשנת 1967. במוזיאון מוצגים פריטים אישיים של ג'ון מקיין, כולל מדי הטיסה שלו.

הגיליוטינה בכלא הילטון האנוי, צילום עפרה סתת מילוא

משם פסענו לקריית הממשלה ולמתחם הו צ'י מין, בו ניצב המאוזוליאום שלו בכיכר שבה הוא קרא את הצהרת העצמאות של וייטנאם ב-2 בספטמבר 1945. מבנה המאוזוליאום שגובהו 21.6 מטרים ורוחבו 41.2 מטרים נחנך ב- 1975 ובו מוצגת גופתו החנוטה של הו צ'י מין.

בשעות הערב הגענו לרחוב פסי הרכבת המפורסם בהאנוי, שהתגלה כמקום מיוחד במינו. הרחוב הצר התפרסם בזכות מסילת הרכבת החוצה אותו ממש בין בתי מגורים, כשבקומות התחתונות פרוסים בצפיפות בתי קפה לתיירים. הרכבת עוברת שם פעמיים ביום. הרחוב היה מקושט ומואר לכבוד חג המולד. 

רחוב פסי הרכבת, צילום יורם מילוא

לקראת סוף היום שוטטנו שוב בסמטאות הרובע העתיק של האנוי נפעמים מההשתקפות של הגשר המואר באדום במימיו של האגם. הכיכר המרכזית המתה אנשים שהגיעו לצפות במופע גרנדיוזי לציון 80 שנה להקמת הצבא הוייטנאמי, בו הופיעו חיילים וחיילות בשירה רמה על רקע דגלי וייטנאם.

דגל וייטנאם, המכונה "הדגל האדום עם הכוכב הצהוב" וטעון במשמעות היסטורית, הוא אחד הסמלים הלאומיים החשובים של המדינה. הרקע האדום מסמל את המהפכה הקומוניסטית ואת הדם שנשפך במאבק לעצמאות, ואילו הכוכב הצהוב בעל חמשת הקצוות מייצג את אחדות העם הווייטנאמי – חמש הקבוצות המרכזיות המרכיבות את החברה: חקלאים, פועלים, חיילים, אינטלקטואלים וסוחרים.

ביום התשיעי למסענו יצאנו מהאנוי לכיוון הואה לו, הבירה הראשונה של וייטנאם העצמאית. ביקרנו בשני מקדשים הכוללים גנים מטופחים ופגודות עתיקות. מהמקדשים המשכנו לטאם קוק, שם ירדנו לסירות לשייט זוגי, בזה אחר זה. במשך כשעתיים נסחפנו לחוויה מלבבת בין נופי בראשית קסומים. הנוף ההררי המרשים, המעבר דרך מערות טבעיות חצובות באבן גיר – חלקן כה נמוכות עד שנדרשנו להתכופף – ושדות האורז שנקצרו לאורך הגדות, יצרו מראה מרהיב. הצמחייה העשירה, ובה פרחי לוטוס ורודים עדינים, השלימה את התמונה הפסטורלית. בניגוד מוחלט לקצב הקדחתני של האנוי, כאן שלטו השקט והשלווה. הנופים המהפנטים סיפקו אינספור הזדמנויות לצילום קסום. חלק בלתי נפרד מהחוויה היה מפגן היכולות המרשים של החותרות המקומיות, המשתמשות ברגליהן כדי להניע את המשוטים בקלילות ובמיומנות יוצאת דופן. התבוננות בתנועותיהן גרמה לנו להעריך את הכוח והפעלת השרירים בטכניקה הייחודית שלהן. בסיום השייט הענקנו טיפ לחותרים, אשר במהלך הדרך גם הציעו למכירה תמונות ועבודות אמנות מקומיות – מזכרת מהחוויה הבלתי נשכחת.

בערב, עם הגעתנו למלון, קידם את פנינו שלט בעברית "אגודת העיתונאים בוייטנאם קמבודיה" מה שגרם לנו לתחושת חום ולבביות.

יצאנו לדרך לכיוון מפרץ האלונג, שנחשב לאחד משבעת פלאי הטבע העולמיים ומשנת 1994 הוכרז אתר מורשת עולמית בזכות נופיו המרהיבים והערך הגיאולוגי והתרבותי שם. המפרץ שוכן בצפון וייטנאם במחוז קואנג נין, מרוחק כ-170 ק"מ מהאנוי. המפרץ משתרע על פני כ-1,500 קמ"ר וכולל כ-1,960 איים מאבן גיר, שנוצרו בתהליכים גיאולוגיים ממושכים במשך מיליוני שנים. צוקי הסלע העצומים, הלגונות והמערות יוצרים נוף שאין שני לו.

מפרץ האלונג, צילום דודו בן דוד

השם "האלונג" פירושו "המקום שבו הדרקון ירד לים". על פי אגדה מקומית, כאשר פלשו אויבים לווייטנאם, שלחו האלים דרקונים משמיים. הדרקונים ירקו פנינים ואבני ירקן, שיצרו את האיים שפזורים במפרץ. המחסום הטבעי הזה סייע להגן על וייטנאם מפני פולשים, ומשסיימו את משימתם, חזרו הדרקונים אל הים.

כשהגענו למעגן, חיכתה לנו ספינה פרטית שיועדה לנו ובה בילתה הקבוצה את היממה הקרובה. במהלך השייט היה קשה לשבוע מהמראות – בין אם מהסיפון העליון, מחלונות החדרים, ומחלונות המסעדה,  כשהנוף משתנה עם אור השמש, משקיעה  אחר הצהריים ועד הזריחה.

אחת התחנות הראשונות שלנו במפרץ הייתה האי טיטופ,  שבו יש חוף קטן המתאים לרחצה ונקודת תצפית פנורמית עוצרת נשימה. טיפסנו על מדרגות תלולות לעבר נקודת התצפית הראשונה, משם נשקף נוף מרהיב של המפרץ כולו. חלק מהחברים בקבוצה העפיל עד הפסגה הגבוהה ביותר. אנו עצרנו בנקודת הביניים והתפעלנו מהאיים הפזורים מסביב.

בספינה, לאחר ארוחת הערב, השתתפנו בסדנה קצרה להכנת ספרינג רולס בהנחיית השף המקומי, כאשר כמה מתנדבים מהקבוצה התנסו בגילגולי הרולים. בהמשך הערב, חברנו היקר, ירין קימור, העשיר אותנו בתובנות על פיתוח חשיבה, והפליא בביצועיו כאמן חושים, כאלה שהותירו אותנו פעורי פה.

לקראת הלילה ישבנו במרפסת של החדר וצפינו בהרים הכהים הנעלמים אל תוך החשיכה. ספינות מוארות פיזרו אורות מנצנצים על פני המים, ומוזיקה עליזה וקולנית של חגיגה לילית בקעה מאחת מהן. כשזו נדמה, רגע לפני שנמוגנו לשינה, האוויר הקריר, השקט העמוק וההרים הנישאים סביב יצרו רגעים של אושר צרוף.

אזור זה של וייטנאם מהפנט מחדש בכל שעה ובכל זווית. ללא ספק, זו הייתה אחת החוויות הבלתי נשכחות של המסע.

שייט בהאלונג ביי, צילום יורם מילוא

ביום ה-11, היום השני לשהותנו במפרץ האלונג, שטנו בסירה קטנה אל מערת לואה, המכונה "מערת האור". מדובר במנהרה טבעית שנוצרה כתוצאה משחיקת הסלעים על ידי המים במשך מיליוני שנים. המערה היא למעשה מעבר ימי המוביל אל לגונה קסומה, נסתרת מהעין, המוקפת בצוקים ירוקים ומעניקה למבקרים תחושה של כניסה לעולם אחר. הפלגנו בסירות קטנות המאפשרות כניסה לפתח הנמוך. בדרך עברנו בין צוקי גיר ענקיים, וצמחייה טרופית מעל הסלעים. אחד הרגעים שהעלו חיוך במהלך השייט היה מפגש עם הקופים הזריזים החיים באזור. ראינו אותם מדלגים מענף לענף, מטפסים על הצוקים הגבוהים, יורדים אל קו המים בחיפוש אחר מזון ואף מתקרבים בסקרנות לסירות שלנו.

לאחר שנפרדנו מספינתנו, המשכנו לחווה לגידול פנינים מתורבתות, הממוקמת על אחד האיים. פנינים טבעיות נוצרות באופן נדיר מאוד בתוך צדפות ימיות, ולכן גידול פנינים מתורבתות מאפשר להנגיש פנינים לשוק הרחב. הפנינה נוצרת כאשר גוף זר, כמו גרגר חול, חודר לצדפה. בתגובה, הצדפה מצפה אותו בשכבות חומר הנקרא אם הפנינה, וכך נוצרת הפנינה. בחוות הגידול המתורבתות, זה מתבצע באופן יזום ומבוקר. נחשפנו לשלבים השונים בתהליך גידול הפנינים: בשלב הראשון בוחרים את הצדפות – בחווה מגדלים זנים מיוחדים של צדפות המתאימים ביותר לייצור פנינים איכותיות. בשלב השני, מומחים משתילים את גרעין הפנינה, גרגיר זעיר של חומר מלאכותי, באופן ידני לתוך הצדפה.

לאחר ההשתלה, הצדפות מועברות למים המלוחים של המפרץ, שם הן נשמרות בסלים מיוחדים. החקלאים עוקבים אחר הצדפות במשך שנתיים עד ארבע שנים, במהלכן הצדפה בונה סביב הגרעין את שכבות אם הפנינה. למדנו שגידול פנינים דורש סבלנות רבה, שכן מדובר בתהליך שנמשך שנים, עם שיעור הצלחה לא גבוה. ראינו כיצד מוציאים פנינה מצדפה בצורה עדינה, ונחשפנו לתהליך בקרת האיכות של הפנינים. גודל הפנינה, צורתה והברק שלה קובעים את ערכה.

במפרץ האלונג מגדלים כמה סוגי פנינים: פנינים לבנות – הנפוצות ביותר, פנינים ורודות – נדירות ויקרות יותר, ופנינים שחורות – הנחשבות למיוחדות וליוקרתיות מאוד.

בתרבות הוייטנאמית, פנינים נחשבות לסמל של טוהר, יוקרה ומזל טוב ועונדים אותן כתכשיטים במעמדים חגיגיים. כמובן שלא פסחנו על החנות בה ראינו פנינים ותכשיטים ייחודיים, חלקם בעבודת יד.

חזרנו להאנוי לבקר בבית הכלונסאות של הו צ'י מין. הבית, שנבנה בשנת 1958, שימש כביתו הצנוע של הו צ'י מין עד יום מותו ומשקף את עקרונותיו: פשטות, צניעות וחיבור לאנשים ולשורשים. הוא בחר להישאר קרוב לעם ולחיות בצניעות גם כשהיה מנהיג המדינה. הוא האמין שאדם לא צריך לחיות מעבר לצרכיו, וראה בערכים הכפריים את הבסיס לחברה חזקה ובריאה. הבית ממוקם בתוך מתחם הארמון הנשיאותי בלב גן מטופח ומוקף עצים ובריכות דגים שאותם נהג להאכיל. הבית נשאר כפי שהיה בזמן שהו צ'י מין התגורר בו, כולל הריהוט המקורי. זהו בית עץ קטן על כלונסאות, הבנוי משתי קומות – בקומה הראשונה אזור פתוח שבו נהג הו צ'י מין לקיים פגישות עם מנהיגים זרים, חיילים ואיכרים מקומיים, ובקומה השנייה שני חדרים קטנים – חדר שינה וחדר עבודה. הריהוט בבית מינימלי וכולל מיטת עץ פשוטה, שולחן כתיבה, כיסא עץ וספרים רבים. בגינה מסביב עצים מקומיים ופרחים. בין המכוניות ששירתו אותו הייתה מכונית פז'ו 404  אותה קיבל במתנה מממשלת ברית המועצות בשנת 1955. במהלך טיול רגלי באזור הגנים, הופתענו לגלות את ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיוויד קמרון. תהינו מה הביא אותו לשם – סקרנות היסטורית, ענייני דיפלומטיה, או אולי סתם חיבה לנופים הווייטנאמיים?

ביום ה-12 למסע יצאנו בנסיעה ארוכה לעיר סאפה השוכנת סמוך לגבול סין ומרוחקת 320 ק"מ מהאנוי. במהלך הנסיעה הנעים לנו מדריכנו האחד והיחיד, יניב, את הזמן בחידון מוסיקלי ובשיח פורה על נושאים כמו תקשורת ומלחמה – על היחס בין הפוליטיקאים ואנשי הצבא לבין התקשורת, ועל איך התקשורת תופסת את תפקידה. חברינו העיתונאים תרמו מניסיונם ומהידע הרב שלהם בתחום התקשורת.

בהמשך הגענו לעיר סאפה ההררית השוכנת בגובה של כ-1,600 מטר מעל פני הים ומזג אוויר קר למדי שורר בה. סאפה הוקמה בשנת 1922 על ידי הצרפתים, ששלטו בוייטנאם וראו באזור מקום נופש. לאחר ארוחה ומנוחה קלה, נסענו לכפר טה פין, השוכן בלב אזור כפרי יפהפה. סביב הכפר נפרשו שדות אורז רחבים ומדורגים בטרסות מרשימות. עם הגיענו, קיבלו את פנינו נשות שבט הרד דזאי, בלבוש המסורתי הססגוני – בגדים רקומים בצבעים עזים, בעיקר אדום, כובעים ייחודיים וצעיפים מעוטרים. לנשות שבט המונג צעיפים שחורים. הנשים, שחלקן צעירות מאוד, נשאו על גבן סלי קש עמוסים בעבודות יד רקומות, בעוד אחרות נשאו תינוקות ישנים או ערניים שהביטו סביבם בסקרנות. הן ליוו אותנו לאורך הביקור, מחייכות ומסבירות פנים, שמחות כשגילינו עניין בחייהן. באנגלית רצוצה הן סיפרו על עצמן, התעניינו בנו והפצירו בנו לרכוש את יצירות הרקמה המסורתיות שלהן, ואנחנו נעתרנו בשמחה.

בדרכנו פגשנו בילדים החוזרים מבית הספר, מחייכים וסקרנים לקראתנו.

במהלך הסיור בכפר, ראינו נשים יושבות בחבורה מתחממות ליד מדורה ועוסקות בעבודות יד. למדנו מהנשים שהמסורת המקומית מחייבת אותן להינשא בגיל צעיר ולהקדיש את חייהן למשפחה ולעבודת הכפר. חלקן אף הביעו את מורת רוחן מכך. הביקור בטה פין הוא חוויה ייחודית ומרגשת, לעיתים מכמירת לב, שאפשרה לנו הצצה נדירה לתרבות מסורתית ואותנטית שהשתמרה במשך דורות רבים.

לאחר ארוחת ערב במסעדה בסאפה, יצאנו אל מרכז העיר הקרה שהייתה מוארת ומקושטת. לצערנו, נתקלנו בדרכנו במחזה מצמרר: ילדות קטנטנות רוקדות על המדרכה לצלילים הבוקעים מרמקול קטן שמוצב למרגלותיהן, בעוד הן אוספות מדי פעם את הכסף שהתיירים מניחים בכלי המיועד לכך ומעבירות אותו לאימן העומדת מאחור. ראינו גם ילד קטן, בן כ-6, שנושא על גבו את אחיו התינוק. המחזה כיווץ לכולנו את הלב.

סאפה-ילדות קטנטנות רוקדות ברחוב, צילום עפרה סתת מילוא

סאפה- ילד נושא תינוק על גבו, צילום עפרה סתת מילוא

ביום האחרון, היום ה- 13 של מסענו, נסענו ברכבל אל הר "פאנסיפאן", שפירושו סלע ענק, ההר הגבוה ביותר בווייטנאם, המתנשא לגובה של 3,147 מטרים מעל פני הים. לפני עלייתנו להר, ירד גשם ומזג האוויר היה אפור וערפילי. חששנו שהערפל יפגום בהנאתנו על הפסגה. עלינו ברכבל מהארוכים בעולם, שנפתח בשנת 2016, בנסיעה שנמשכה כ-15 דקות למסלול באורך 6.3 קילומטרים. במהלך הנסיעה, כשנשאנו את עינינו מטה, התגלו לעינינו נופים עוצרי נשימה של יערות ירוקים, טרסות אורז וכפרים מקומיים. מהפסגה נפרש מראה מרהיב: עננים לבנים ובוהקים, שמש חמימה מעלינו, ופסגות ההרים מבצבצים סביבנו מתוך העננים. על הפסגה ניצב עמוד אבן מרובע ועליו מתנוסס דגל וייטנאם. מסביב, פזורות פגודות בודהיסטיות שנבנו בגבהים שונים לאורך ההר, ופסלים של בודהה, בהם פסל ברונזה עצום בגובה 21 מטרים. במרפסות התצפית נשקף נוף פנורמי מרהיב של האזור ההררי. הר פאנסיפאן נחשב לאתר בעל משמעות רוחנית ובודהיסטית והטיפוס לפסגה מסמל את השאיפה להארה רוחנית ואת ההתמודדות עם אתגרי החיים. ללא ספק, זהו אחד האתרים המרשימים ביותר בווייטנאם.

שדות האורז מבט מהרכבל, צילום עפרה סתת מילוא

המראה מפסגת הר פאנסיפאן, צילום דודו בן דוד

בהמשך היום יצאנו לסיור בכפרים נוספים באזור סאפה. הדרך התפתלה לאורך קילומטרים רבים, רובם בירידה, בין שבילי חצץ ואדמה בוצית, כשמסביבנו נוף עוצר נשימה. טרסות האורז רחבות הידיים, עצי הבמבוק הענקיים והכפרים הציוריים השלימו את התמונה הפסטורלית.

טרסות אורז, צילום דודו בן דוד

במהלך הדרך שוב ליוו אותנו בנות השבטים, כפי שחווינו כבר ביום הקודם. אחת מהן, שנשאה תינוק קטן על גבה, עצרה, קטפה צמח מיוחד והדגימה לפנינו את תהליך הפקת צבע האינדיגו – אחד הצבעים המסורתיים בהם משתמשים לרקמות ולבגדים. היא מוללה את העלים בין כפות ידיה שנצבעו כתוצאה מכך בגוון ירקרק. לאחר המתנה של מספר דקות, היא  שטפה את ידיה, והצבע הפך לטורקיז עמוק – מחזה שהמחיש את החיבור של בני המקום לטבע.

נשים בכפר טה פין, צילומים דודו בן דוד

בסוף המסלול הגענו לגשר תלוי עם נוף עוצר נשימה. משני צדדיו השתרעו שדות אורז אינסופיים, ומתחתיו זרם נהר בצבע טורקיז. כתוספת לתפאורה הפסטורלית, עיזים שחורות פילסו את דרכן על הגשר, מוסיפות לאווירה המיוחדת.

רגע לפני שסיימנו את הביקור בכפרים, המקומיות דאגו שלא נחמיץ את ההזדמנות לרכוש מהן מזכרות ועבודות יד והודו לנו בחיוך רחב. שמחים ומרוצים, עלינו למיניבוס שהחזיר אותנו למלון החמים, לסיום יום מלא בחוויות.

בערב יצאנו למסעדה לארוחה חגיגית כסיום למסע הבלתי נשכח שלנו, רגע לפני שהתחלנו את הדרך הארוכה חזרה ארצה.

למחרת יצאנו השכם בבוקר בדרכנו מסאפה להאנוי. הדרך נפרשה על פני נופים מגוונים ומרהיבים, שהשתנו בהדרגה מההרים הירוקים והערפיליים של צפון וייטנאם אל השטחים המישוריים והעירוניים של הבירה.

הכביש התפתל בין טרסות האורז שבחלקן היו מוצפות מים. לאורך הדרך צפינו בחקלאים לבושים בלבוש המסורתי של בני המיעוטים האתניים, עובדים בשדות או מובילים תאו מים.

על הגשר בכפר בצפון, צילום דורון כהן

בהמשך, גבעות וכפרים קטנים עם בתים מאורכים בנויים עץ או בטון חשוף, אינספור שדות ירוקים ומרחבים עצומים של מים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הכפרי של וייטנאם.

כשמתקרבים להאנוי, רואים עיירות קטנות, אזורי מסחר שוקקים, דוכני אוכל מקומיים ובסופו של דבר מגיעים לרחובות ההומים של העיר הסואנת. המראה הופך אורבני יותר, עם בניינים גבוהים, שלטי פרסום ניאוניים וזרם בלתי פוסק של אופנועים.

פחח על גלגלים, צילום נפתלי מנשה

חנות פרחים ניידת, צילום עפרה סתת מילוא

הנסיעות הארוכות סיפקו לנו הצצה מרתקת לחיים מחוץ לערים הגדולות, ואיפשרו לנו לספוג את המראות, הצבעים והרגעים הקטנים שמרכיבים את יופיה של וייטנאם.

כשעצרנו בדרכים להפסקות, התרשמנו מרמת הניקיון של המקומות הציבוריים בווייטנאם. הוייטנאמים ידועים כאנשים נקיים ומסודרים, והתפיסה של היגיינה וניקיון מושרשת עמוק בתרבותם שבה ערכים של סדר, אסתטיקה ואחריות קהילתית הם חלק בלתי נפרד מהחיים. בשווקים ובדוכני הרחוב, ראינו בעלי דוכנים מקפידים לנקות את סביבתם והאוכל מוגש בצורה מסודרת ואסתטית. במסעדות המקומיות מגישים מגבונים לחים או קערות מים עם ליים לשטיפת הידיים לפני האכילה.

המסע שלנו לוייטנאם וקמבודיה היה חוויה מיוחדת במינה, מלאת רגעים מרגשים, נופים עוצרי נשימה ומפגשים תרבותיים מעשירים, והיה ללא ספק גן עדן לצילומים, במיוחד בעבור הצלמים המקצועיים בקבוצה. כל פינה שנחשפנו אליה הציעה סצנה קסומה וייחודית, מלאה בצבעים, טקסטורות ורגעים מרהיבים שציפו רק להיות מתועדים בעדשת המצלמה. נופי הטבע המגוונים – החל מההרים המוריקים בצפון וייטנאם ועד לדלתת נהר המקונג בדרום, וכלה במקדשים העתיקים של קמבודיה – סיפקו הזדמנויות אינסופיות לצילומים.

כולנו ניצלנו כל הזדמנות ללכוד את הרגעים המיוחדים. הצלמים המקצועיים בקבוצה, הצליחו ללכוד תמונות מרהיבות, אומנותיות ויוצאות דופן. מבעד לעדשותיהם, התמונות הפכו לסיפור ויזואלי, שצייר את החיים המקומיים, את התרבות העשירה וההיסטוריה המרתקת של שני העמים. מהכפרים השקטים, דרך שווקים סואנים ועד למקדשים מקודשים, כל תמונה הייתה כמו מסע רגשי בפני עצמו.

ועוד מקדש… צילום דורון כהן

כישרונות הצילום באו לידי ביטוי גם במיומנות בה הודגשה הדינמיקה של האנשים במקומות השונים – מבטים מחייכים של המקומיים, צילומי אווירה של רחובות שוקקים, ורגעי שקט קסומים באתרים ההיסטוריים. כל אלו הפכו את המסע לא רק לחוויה תרבותית עשירה, אלא גם למעין אלבום חיים של תמונות שנחקקו בזיכרון שלנו.

במהלך המסע יצא לנו להפיק מספר תמונות קבוצתיות באתרים משמעותיים, שכל אחת מהן הפכה לזיכרון ייחודי מהחוויה המשותפת. בכל פעם שנעמדנו יחד מול נוף עוצר נשימה או אתר היסטורי משמעותי, התמונות הקבוצתיות שצילמנו לא היו רק תיעוד של המקום, אלא גם של הרגע המיוחד שבו היינו כולנו יחד, חלק מהמסע. הן שיקפו את החוויה הוויזואלית ואת התחושות שלנו.

לאורך כל הדרך, נהנינו מהדרכה מקצועית מעולה של יניב שלום, שהפגין ידע רחב, רגישות, התחשבות, סבלנות, יחס אישי והומור. הוא העשיר אותנו בסיפורים מרתקים על וייטנאם וקמבודיה, עם דגש על היבטים שונים כמו היסטוריה, אמונות, תרבות והחיים במדינות אלו.

יניב הנעים את זמננו בתוכן משמעותי גם במהלך שעות ארוכות של נסיעה. בזכות הידע המעמיק והגמישות שלו, הצלחנו לראות ולחוות מעבר למה שתוכנן במקור.

יניב הפך את המסע למעניין ומעמיק וסיפק לנו חווייה בלתי נשכחת.

תודה מיוחדת מגיעה גם לחברת הנסיעות "קאמינוס", שארגנה מסלול מוקפד ומגוון, תוך תשומת לב לפרטים הקטנים ולנוחות המשתתפים. התכנון המדויק אפשר לנו לחוות את וייטנאם וקמבודיה במלוא עוצמתן.

התכנסנו יחד למסע יוצא דופן זה, בזכות הסיורים הלימודיים המוצלחים שמקיימת אגודת העיתונאים ירושלים. הקבוצה שהתגבשה כללה אנשים מרתקים, בעלי ידע עשיר וניסיון מגוון בעולם התקשורת, אשר תרמו לשיח הפורה והעשירו את החוויה המשותפת. הדיונים המעמיקים שהתנהלו במהלך הנסיעות הוסיפו רובד נוסף למסע והרחיבו את נקודת המבט של כולנו.

מעבר ללמידה ולהשראה, החיבורים בין חברי הקבוצה הפכו את המסע למיוחד ומהנה אף יותר. החוויות המשותפות, ההומור, השיחות הנעימות, רגעי ההתרגשות והצחוק – כל אלה יצרו זיכרונות יקרים שיישארו עמנו זמן רב.

היה זה מסע שלא רק חשף אותנו לנופים עוצרי נשימה ולתרבות מרתקת, אלא גם חיזק את הקשרים בינינו והותיר בנו חותם עמוק. תודה לכל מי שלקח חלק בחוויה המיוחדת הזו!