חברת הנהלת האגודה, ציפי רומן, מסכמת סיור לימודי מרתק אל המקומות שהפכו, שלא בטובתם, לציוני דרך בהיסטוריה של ישראל העכשווית
צילומים: יורם מילוא, אודליה זימור, אורנה זילכה, נעמי אלטרץ, אלי קרייתי
בן שמעוני (31) היה צעיר מצליח, שכמו מאות רבות של חוגגים, רק רצה לרקוד במסיבת הטבע "נובה". כשהחלה מתקפת הטרור על המתחם הוא הצליח לחלץ את עצמו, מילא את מכוניתו הקטנה במבלים והביא אותם למקום מבטחים בבאר שבע. הוא לא הסתפק בזה והחליט לחזור לאיזור ששרץ מחבלים, כדי לחלץ מבלים נוספים. לאחר שהגשים משימה זו שב בשלישית אל התופת, אף שכבר ידע על הסיכונים הכרוכים בכך, ואסף למכוניתו עוד שלושה צעירים. הפעם, לא שיחק המזל שלו ושלהם: אופיר צרפתי נחטף פצוע לעזה וגופתו הוחזרה ארצה בהמשך. רומי גונן עדיין חטופה. גאיה חליפה נהרגה וכך גם בן שמעוני, שלימים עוטר באות הנשיא על התנדבותו ההירואית.
את סיפור הגבורה הבלתי נתפס שלו אפשר לשמוע מדי יום בחניון תקומה, ששם מרוכזות 1560 "גוויות" של כלי רכב חלודים, רובן מכוניות נקובות כדורים ושרופות של מבלי מסיבת הנובה לצד מכוניות משטרה, כמו-גם מכוניות ואופנועים של מחבלים, וגם האמבולנס שבו התחבאו מבלים בתקווה נואשת להינצל. רפי שמעוני, אביו של בן, מגיע לשם מדי יום, מסייע בתחזוקת המתחם ומוכן – בעצם רוצה מאוד – לספר על בנו עז הנפש, כשהוא ניצב ליד מכוניתו של בנו המוקפת דגלים מארבעת צדדיה. כמוהו ישנם אנשים נוספים שרוצים לדבר עם האורחים לרגע, שכן מאחורי כל כלי רכב יש סיפורים על מי שהיו ונקטפו במסיבה ובסביבתה ובישובי העוטף.
אתר המכוניות השרופות בחניון תקומה
חניון תקומה היה אחד האתרים שבהם ביקרו חברי אגודת העיתונאים ירושלים במסגרת סיור לימודי מרתק בעוטף עזה. מורת הדרך רונית לירון, בעצה אחת עם היו"רים המשותפים של האגודה, עפרה סתת מילוא ומיקי קליין, ואנכי, כיו"ר ועדת תרבות ורווחה, בחרה בקפידה את האתרים שעלו לכותרות הקשות ב-7.10.2023 והפכו שלא בטובתם לציוני דרך בהיסטוריה של ישראל העכשווית.
ההחלטה לצאת לסיור הזה לוותה בלא מעט היסוסים. מאחר שישנם קיבוצים ומושבים שאינם ששים לחשוף למבקרים את ההרס והחורבן שפקדו אותם, הועלתה השאלה, האם סיור כזה אינו מעין חיטוט בפצעיהם של מי שחייהם נהרסו באיבחה אחת, באותו יום ארור. האם מן הראוי לקיים סיור כזה? האם הוא מכוסה מבחינה ביטחונית? מאידך גיסא, כל חברי האגודה הנם אנשי תקשורת – האם לא מן הראוי שיראו את המראות במו עיניהם, יחושו את הדברים מקרוב וישמעו על הדברים במקומות ההתרחשויות?
השיקולים נשקלו וההחלטה לצאת לדרך הוכיחה את עצמה כנכונה, ולא רק בדיעבד. ההיענות היתה נלהבת ו-45 הראשונים שנרשמו יצאו לדרך באוטובוס מירושלים ומתחנת הרכבת בפאתי מודיעין, שהיתה נקודת האיסוף של אנשי השפלה. בדרך שהובילה לאיזור המכונה "עוטף עזה", וכיום מעדיפים אנשיה לחזור לשמו המקורי, הנגב המערבי, שמענו סקירה מרתקת על חשיבותו ההיסטורית והמעשית, לא רק בהקשר הטראגי של 7.10, אלא כאיזור המהווה גורם חשוב וחיוני לכלכלת ישראל, ש-70% מהתוצרת החקלאית שלנו הגיעו ממנו. בין השאר, שמענו על אחד עשר הישובים שהוקמו בנגב במוצאי כיפור, שנת 1946, כדי לקבוע עובדות בשטח במטרה להשאיר את הנגב בידי מדינת ישראל העתידית – זאת, מתוך אמונה אשר הוכיחה את עצמה – ש"היכן שתעבור המחרשה יעבור הגבול".
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד נפגע חלק מאותם ישובים במתקפת הפתע של מחבלי חמאס, וכל הכבישים באיזור, כולל כביש 232, מלאים בסיפורים סביב האירוע הטראומתי. רבים מהם קורעי לב, כמו "המיגונית של ענר שפירא" – הגיבור שניצב בפתח המיגונית המלאה במבלים וחסם בגופו שבעה רימוני מחבלים, עד שהוכרע על ידי השמיני; או סיפורה הטראגי של קבוצת הגימלאים שהיתה בדרכה לים המלח ונרצחה כולה בשדרות; בצד סיפורי ניסים שלא ייאמנו, כמו למשל ישובים שהמחבלים חלפו על פניהם ולא הצליחו להיכנס, בזכות קומץ גיבורים שחסמו את הכניסות; או העיר נתיבות שהמחבלים שהגיעו לאופקים ולשדרות חלפו על פניה מבלי להיכנס, ועוד ועוד…
המיגונית של ענר שפירא
בקיבוץ בארי – שספג את מלוא עוצמתו של האסון ואיבד 101 מתוך 600 חבריו – קיבל את פנינו אברהם דבורי (מנצ'ר), לשעבר ראש מועצת אשכול. לו, אישית, שיחק המזל. באותו סופ"ש הוא היה בקפריסין עם משפחתו, שכוללת 25 איש ורובה ככולה מתגוררת בבארי. כששבו ארצה למחרת, גילו שאין להם לאן לחזור. בתיהם נהרסו עד היסוד, חברים ושכנים שהיו להם כמשפחה נרצחו, נחטפו או הפכו לפליטים, הקיבוץ שהיה להם לבית מאז שנוסד לפני 77 שנים, הרוס. מנצ'ר, שחזר לחיות בקיבוץ, הוביל אותנו בשביליו ואיפשר לנו להיכנס לבית הראשון שאליו נכנסו המחבלים בבארי – ביתם של בתו ובני משפחתה. המחבלים התבצרו בעליית הגג שלו ובסופו של דבר, הוא קרס בעקבות ירי מכוון של טנק צה"לי. בסיור זהיר בין קירותיו וקורותיו ראינו גם ספרים: מסות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', "סוסעץ" של יורם קניוק, שירי ילדי של מרים ילן-שטקליס וספרים של בני נוער – שאין טוב מהם לספר את סיפורם של דיירי הבית הזה ושל בתים אחרים בקיבוץ.
אברהם דבורי (מנצ'ר) וחברי אגודת העיתונאים ירושלים בבארי
ההרס בקיבוץ בארי
"מראהו של בית אינו מעיד על מה שקרה לדייריו", אמר לנו מנצ'ר כשסיירנו בשכונת "הכרם", שבה היו 44 יחידות דיור ונשארו רק ארבעה בתים שלמים. "הנה, בית אחד שגרו בו שתי משפחות. האחת נרצחה, השניה ניצלה כולה". כך, גם בשכונת "הזית", שרחובה הראשי מכונה היום "רחוב המוות", בשל גורלם המר של רבים מדייריו. על אחדים שעוד נותרו על עומדם נתלו כרזות עם תמונות של הרוגים וחטופים, ששמותיהם כבר שגורים בפינו. כך, לדוגמה, איתי סבירסקי, שביום ביקורנו התקיימה הלווייתו לאחר שנרצח בעזה וגופתו חולצה.
במהלך הסיור שמענו את סיפורה של מרפאת השיניים, שבה נרצחו הפרמדיקית עמית מן, הרופא ד"ר דניאל לוי ואחרים. בביתו נרצח החובש הבכיר אביה חצרוני, ששני נכדיו ואחותו היו בין הנספים במה שזכה לכינוי "הבית של פסי", אשר "הוקרס" בפגזי טנק צה"לי וקבר בתוכו 14 איש ואשה – התרחשות שהיתה ועודנה נושא לחילוקי דעות קשים. הבית עצמו, אגב, "גולח" לחלוטין והוקף גדר, מתוך כוונה לבנות במתחם בתים חדשים.
מתחם מסיבת הנובה בחניון רעים הפך לאתר עוצר נשימה. מאות עמודים נושאים את תמונותיהם של 364 הנספים והפכו לאנדרטאות אישיות. כל משפחה הוסיפה במהלך הימים פריטים המאפיינים את אהוביה שהיו ונקטפו, אנשים הולכים בין העמודים ומחפשים שמות ופנים שהפכו לידועים בשנה וחודשיים שחלפו. וביניהם פורחות כלניות אדומות מקרמיקה, שמעידות על כפל המשמעות של המושג "דרום אדום".
ה"כלניות" בחניון רעים
בשדרות ביקרנו במתחם תחנת המשטרה, שנהרסה בפקודת צה"ל, על המחבלים שבתוכה. שרידיה "גולחו" ובמקום נבנתה "אנדרטת עמודי הנצח": ח"י עמודי בטון הנישאים אל השמיים במקבץ מאוחד שבמרכזו נותר חלל ריק. העמודים מייצגים את העמידה האיתנה ואת הערבות ההדדית של אנשי שדרות ואת החלל שנפער בעיר בנפילתם של מגיניה ואזרחיה. על גבי העמודים נחרטו אותיות בהשראת הביטוי מהגמרא "גווילין נשרפים ואותיות פורחות" המיוחס לרבי חנינא בן תרדיון שהועלה למוקד על ידי הרומאים, ופירושו שקלף ספר התורה יכול להישרף, אך הרוח נשארת נצחית. האותיות על העמודים הפנימיים יוצרות יחד את המשפט "עם ישראל חי!".
האנדרטה באתר משטרת שדרות
קצרה היריעה לפרט את המראות, הסיפורים והחוויות שחווינו במהלך היום העמוס של הסיור בנגב המערבי. בצד הכאב העצום למראה ההרס, ראינו גם את ניצני התקומה. את השדות הירוקים, את החיטה שצומחת שוב, את תנופת הבניה וההתחדשות בשדרות, אופקים ונתיבות. אפשר לתחושתי לסכם במשפט אחד: מסע שהיה למשא – משא של עצב וכאב על שדות הקטל, בצד תקווה גדולה לתקומת האיזור הקסום הזה, בזכות הרוח האנושית שאנשיו התברכו בה.