אוריינות תקשורתית, מדוע היא בנפשנו? רשימתו של חבר הנהלת האגודה שייקה קומורניק

שייקה מדליק אור אדום: בין הצפת מידע לבינה מלאכותית גוברת החובה המוטלת על התקשורת המקצועית להביא לציבור ולדור הצעיר תמונת מצב שאינה מוטה ודיווח על מציאות כמות שהיא

העולם כיום, ועולם התקשורת בפרט, עובר מהפכה שאי אפשר להגזים בחשיבותה, והיא עולה בהשפעתה, לדעתי, על המהפכות הקודמות – החקלאית והתעשייתית, מה עוד שהיא נמצאת כעת רק בתחילתה.
זו מהפכת המידע. המידע הפך להיות זמין לכל ובכל נושא כמעט, ואנו מוצפים בו יום יום בכמויות בלתי נתפסות, ובקצב של רכבת דוהרת, שכדברי המשורר מאיר אריאל :,"נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור".

כולנו, מלבד כמה יחידי סגולה, נמצאים בתוך מרוץ המידע המטורף, מושפעים מנגע פחד ההחמצה (FOMO), וכמויות המידע הזורמות לא מותירות לנו זמן או אפשרות להתעמק בהן ולבחון אותן. להצפת המידע הגורפת הזו הצטרף גורם חדש ועוצמתי הלא הוא הבינה המלאכותית. כלי בעל כוח אדיר היכול להפוך את חיינו לקלים הרבה יותר, אך גם יכול לשבש את תפיסת המציאות שלנו ולגרום לנו להאמין במציאות מדומיינת, או גרוע יותר במציאות מזויפת בכוונה תחילה.

הכלי הזה מאפשר לשים דברים בפי דובר, דברים שלא אמר ולא הייתה לו כוונה לומר, בצורה משכנעת ביותר הנראית לצופה אותנטית. ניתן גם ליצור תמונות וסרטים משכנעים ביותר למאורעות שלא קרו, וכך לגרום למנעד תגובות בקהל הצורך תקשורת, בהתאם לרצון המעצב: החל מכעס וזעם המוני, הפחדה וזריעת ייאוש ועד יצירת מציאות מדומה של שלווה ושקט.
הסכנה העיקרית בכל המצב שתיארתי היא שינוי מכוון של התודעה ושליטה על מוחות האזרחים, באופן שעד עתה היה נחלת דיסטופיות וסרטי מדע בדיוני, וריכוז של כוח בלתי מוגבל כמעט בידי מעטים השולטים במקורות המידע ובאינטראקציות ברשת (ראו מקרה אילון מאסק ופלטפורמת X).

הפילוסוף הרברט מרקוזה חשף, עוד בשנות השישים של המאה שעברה, את השיטות שבהן עושה שימוש הממסד במערב הקפיטליסטי כדי לשלוט בתודעת האזרחים ולהפוך אותם לצייתנים, בלא דיכוי פיזי אלים כפי שנעשה במשטרים הטוטליטריים. אחת השיטות הללו היא הפיכת האזרח לאדם הצרכן, הצפתו במוצרים, שכנועו לצרוך דברים שאין לו באמת צורך בהם, ובדרך זו לגרום לו לעבוד יותר וליצור אצלו תודעה מזויפת של אושר התלוי בבעלות על חפצים ורכוש. החשיפה של מרקוזה הייתה אמנם של שיטות חומריות לשליטה, אך הוא התייחס גם לעולם הפרסום והתקשורת כמדכאי תודעה אמיתית .

הדברים הללו, שנכתבו במאה שעברה, מקבלים משנה תוקף בימינו אלה ואפשר להרחיבם אל מהפכת המידע שאנו נמצאים בעיצומה. הכלים לשליטה בתודעה הפכו להיות עוצמתיים עשרות מונים. כל פיסת מידע המגיעה לאזרח יכולה להיות מנוטרת ולעבור שינוי לכיוון הרצוי לגורם השלטוני או לגורם חיצוני, השואף לערער את תפיסת המציאות של האזרחים ולשלוט בה.המצב הזה כבר קיים, והוא מתעצם ומתגבר מיום ליום, והסכנות הטמונות בו למשטר הדמוקרטי, לחופש המחשבה והביטוי, ולרצון החופשי הן עצומות. על כל מי שחרד לצורת החיים החופשית והדמוקרטית לפעול כדי לצמצם את הסכנות שבמהפכה הזו, ובעיקר בקרב בני הדור הצעיר שגדלים לתוכה, ויש חשש שיראו בה מציאות טבעית ותודעתם תתגבש בהתאם למוצג לפניהם.

המצב הזה מטיל על כל מי שאחראי על חינוך הדורות הבאים אחריות מיוחדת לתת לבני הדור הזה כלים, כדי להתמודד עם הכוחות הללו. אין זה אפשרי כעת ללכת אחור ולהגביל את כוח הפלטפורמות החדשות של המידע, ונוכחנו לדעת שיוזמות כאלה, ואף נקיטת צעדים מנהליים ופליליים חמורים, קנסות ענקיים וחסימות, אינן יעילות, והטכנולוגיה מתקדמת מהר יותר מהרגולציה. אם כן, מה שאפשר לעשות הוא ללמד את בני הנוער להיות ביקורתיים בצריכת התקשורת, להטיל ספק אפילו במראה עיניים, לעשות הצלבה בין מקורות המידע כדי לאמת אותו,
לחשוב ולחפש אחר אינטרסים סמויים במידע שמגיע אליהם. כמו כן, על צרכני המידע להכיר ולדעת את כללי האתיקה ואת שיטות הפעולה העיתונאיות לבדיקת עובדות, ולזהות חריגות ושיטות כתיבה וצילום מחשידות.

האחריות לחינוך הזה לאוריינות תקשורתית מוטלת בעיקר על המדינה ועל הממסד החינוכי, אך עלינו, העיתונאים המקצועיים, ועל איגודי העיתונאים ומועצת העיתונות, מוטלת חובה לא פחותה לקחת חלק בחינוך הזה, בהיותנו אנשי מקצוע ובעלי ניסיון וחושים שפותחו לזיהוי זיופים ואינטרסים, ולהעביר את הידע הזה לדור הצעיר. יש ליזום בשיתוף עם משרד החינוך וחוגי התקשורת באקדמיה, או אף באופן עצמאי, תוכניות לימוד והעשרה מהסוג הזה, שאני רואה בהן מתן חיסון נגד הסכנה של איבוד עצמאותנו המחשבתית, וכתוצאה מכך גם את זו הפוליטית. יש לתת לחינוך הזה עדיפות ומשאבים ולהתגייס למענו, כי באמת בנפשנו הדבר.