מסע אביבי לגלבוע ולעמק המעיינות – רשמים

מאת: ציפי רומן, חברת הנהלת האגודה

הפעם הראשונה שבה החל יוסי (שם בדוי) לעשן היתה בגיל 9-8, כתלמיד בבית ספר ממלכתי-דתי בקרית ארבע. הוא בן למשפחה דתית נורמטיבית לחלוטין, אמצעי בין תשעה. כנער היפראקטבי טופל בריטלין והתקשה במסגרות. כשהיה בן עשר הועבר למשפחתון בירושלים, כדי לאפשר לו תנאים טובים יותר. המשפחה, במקביל, עברה לרמלה. שם, בחופשותיו, נחשף לאנשים שצרכו קוקאין ושאר חומרים נרקוטיים. "הסמים התלבשו עלי כמו כפפה", הוא מספר לשומעיו, קבוצה גדולה של עיתונאים, עיתונאיות ונשות ואנשי תקשורת, השותים את דבריו בצמא. המפגש עם יוסי מתקיים במסגרת מסע לימודי שקיימה אגודת העיתונאים ירושלים לחבריה, בגלבוע ובעמק המעיינות. תכניו של היום הגדוש נרקמו והורכבו במשותף על ידי היו"ר (המשותף) עפרה סתת מילוא ואנכי, כיו"ר ועדת תרבות של האגודה, והמדריכה רונית לירון, שחברינו כבר נהנו מהדרכתה המקצועית במסעות לפרובאנס ולנגב המערבי ("העוטף").

הנקודה הראשונה במסע היתה מלכישוע – כפר ומרכז לטיפול בנפגעי ובנפגעות התמכרויות (סמים, אלכוהול והימורים), השוכן במרומי רכס הגלבוע המוזכר בתנ"ך בהספד שנשא דויד על יהונתן בן שאול וכולל את הקללה: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם…". במקרה שלנו, זה דווקא עבד לטובתנו: החזאים הבטיחו יום גשום ואילו אנחנו זכינו ביום שמשי ונעים להפליא. בכניסה לכפר פורחים אירוסים בצבעי סגול-בורדו וכלניות בשלל צבעים. כאלה הם גם דייריו של הכפר, שבו פועלות זו לצד זו קהילות טיפוליות לבגירים, לצעירים ולנוער, בפיקוח משרד הרווחה והיחידה לגמילה פיזית, בפיקוח משרד הבריאות.

את פנינו קיבל מדריך חינוכי-טיפולי, שביקש שלא להזכיר את שמו בכתובים. הסיבה לכך התבררה לנו לאלתר: המדריכים והמטפלים בכפר, רובם ככולם, הם מכורים לשעבר. כזה הוא גם המדריך המלווה שלנו, בעל תואר אקדמי בקרימינולוגיה, שעובד במלכישוע כבר 21 שנים. מפיו שמענו על הכפר, על דייריו ועל דרכי הטיפול בהם. הכפר הטיפולי הוקם לפני 34 שנים, עם שישה מטופלים. חמישה מהם ברחו בלילה הראשון והוחזרו למקום. כיום, מלכישוע הוא מקום פתוח, כמו כל הקהילות הטיפוליות בארץ. המטופלים אינם מגיעים אליו בכפיה. חלקם מגיע, אמנם, בצו בית משפט, צווי פיקוח או הפניה של יחידות בקהילה, אבל תמיד מדובר בהסכמת המופנה לתהליך.

מלכישוע – כפר ומרכז לטיפול בנפגעי ובנפגעות התמכרויות

בכל רגע נתון, תפוסת הכפר היא 200 מטופלים, בקבוצות נפרדות: בני 18-12 שנשלחים על ידי חסות הנוער ובגירים, בני 18 ומעלה. "באחרונה היה אצלנו תקדים: מטופל בן 75, עם 50 שנות התמכרות לאלכוהול" מגלה המדריך. לפני עשר שנים הופרדו הקהילות לגברים ונשים – בשתיהן יש יהודים וערבים. "בדיעבד, זה היה אחד המהלכים הכי נכונים שנעשו, כי מתברר שלכל מגדר נדרשת עבודה שונה לחלוטין, וכל קבוצה כזו עוברת את התהליך בצורה אחרת. כיום נמצאים בקהילת הגברים 56 בגירים ו-24 נערים, ובקהילת הנשים – 18 בגירות בגילים שונים ו-18 נערות, הכפופות (כמו הנערים) לחוק של חסות הנוער". חשוב להדגיש, כי המטופלים אינם באים למקום במטרה להיגמל מסמים, אף כי ברור שהשימוש בסמים אסור כאן ובמקום פועלת אישפוזית, שבה עוברים המטופלים תהליך של גמילה פיזית מסמים או אלכוהול. "הדיבור הוא על שינוי אורח חיים ודפוסי חשיבה ועל בחירות אחרות בחיים", מדגיש המדריך. התהליך ארוך ומורכב: בני נוער מגיעים לטיפול ארוך טווח ואמורים לשהות במקום שנתיים ,ואילו הבגירים – שנה. הטיפול בבני הנוער מתחיל ביחידת הסתכלות, שבה מאובחנת רמת ההתמכרות של הנער כדי למצוא לו/לה את המסגרת המתאימה. במהלך שהותם במקום הם מקבלים טיפול רגשי-נפשי, טיפול התנהגותי ועוד. בדרך כלל, הם לומדים בין השעות 14-8 ולאחר הפסקת צהריים הזמן מחולק בין חוגים מגוונים, תכנים טיפוליים ושיחות אישיות. בשלושת החודשים הראשונים, הם אינם יוצאים מהכפר, כדי שלא להיחשף לסביבה המאיימת שממנה הגיעו. הכפר, אגב, מתוחזק על ידי השוהים בו.

מלכישוע – כפר ומרכז לטיפול בנפגעי ובנפגעות התמכרויות 

"מהם אחוזי ההצלחה בגמילה?" נשאל המדריך המלווה שלנו, והשיב: "שיעור ההצלחה כאן הוא בין 17%-15%, וזה נחשב לטוב מאוד". הטיפול במלכישוע אינו מסתיים בניתוק הקשר בין הדייר לצוות. המטופלים שמשתחררים משתתפים מדי יום בקבוצות תמיכה, כדי לקבל חיזוקים. "אדם יכול להיות נקי שנים ודי בפעם אחת שהוא 'טועם' אלכוהול או סם כדי שיחזור מייד להתמכרות". לאנשים שחוזרים למקום כמה פעמים ישנו "מסלול משוחזרים".

יוסי (42), הדייר שאליו התוודענו, עבר מסלול ארוך של פשיעה, מאסרים מצטברים של 17 שנים וניסיונות גמילה רבים, בהם גם במרכזי טיפול שונים בארץ. תמיד, גם אחרי שנגמל, חזר לסמים. "לא ידעתי איך להתמודד עם החיים שלי, וגם לא הודיתי בפני עצמי שאני מכור. האשמתי את כל העולם. לא הבנתי שהכל תלוי בי", הוא אומר. במהלך היותו מכור גם ניסה להקים משפחה, הביא לעולם בת וכשהיתה בת שנה וחצי עזב. למלכישוע הגיע אחרי שנתיים שבהן היה נקי מסמים ושוב נפל. לסמים ולפשיעה. "חשבתי שנגמרו לי החיים. כשהציעו לי בבית המעצר 'ניצן' להיכנס לקהילה טיפולית, בחרתי במלכישוע". כאן הוא כבר עשרה חודשים. "עברתי טיפולים קשים והרגשתי שלא מוותרים לי ולא מוותרים עלי. הבנתי שהכל תלוי בי, והרגשתי שחל בי שינוי. מכאן דיברתי עם המשפחה שלי דברים שאף פעם לא דיברתי עליהם, חזרתי לכבד את ההורים שלי, כאן התחלתי להבין מה זה להיות אבא", הוא אומר, ומבטיח לעצמו ולנו, שהפעם הוא משוכנע שנגמל לתמיד. תוך חודש וחצי הוא אמור לסיים את השהות במלכישוע ולהמשיך לאחת ממסגרות ההמשך המוצעות לבוגרי הטיפול – מסגרות המאפשרות להם לחזור לחיי הקהילה. "אנחנו מלווים אותם, עוזרים להם למצוא עבודה ולחיות חיים נורמטיביים. המטרה היא להפוך את המכור לאדם עצמאי שמנהל את חייו, לבנות אימון בינו לבין החברה ובינו לבין עצמו. המכורים יודעים שאם ירימו טלפון למלכישוע או לגוף אחר, תמיד יקבלו מענה וסיוע. אבל, העבודה האישית שלהם על עצמם לעולם לא נגמרת". מישהו מחברינו שואל האם המלחמה הנוכחית העלתה את שיעור ההתמכרויות. התשובה חיובית, חד משמעית. יתרה מזאת: לחומרים הממכרים הצטרף גם הגראס הרפואי.

ממלכישוע המשכנו לכיוון עמק המעיינות, כשחלק מהדרך על הרכס היינו מלווים בשבשבות ענקיות של תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית המשמשת כלי מתקדם לאגירת אנרגיה. בדרך עצרנו ב"מצפור שמיר", תצפית יפהפיה שנבנתה לזכרם של דובי וערן שמיר, אב ובנו, שנפלו בהפרש של עשרים שנה על הגנת המולדת.

המפגש השני היה בקיבוץ הדתי עין הנצי"ב המשתייך למועצה האזורית עמק המעיינות. מאז 2018 הקיבוץ מופרט ותושביו מתפרנסים מיוזמות מגוונות. אנחנו הגענו לביתה של אורית נצר, אם לחמישה וסבתא לחמישה, בת קיבוץ בארות יצחק וחברת עין הנצי"ב זה חמישים שנה. פעילותה המגוונת מתפרשת על תחומים רבים, הן בתוככי הקיבוץ, הן מחוצה לו. היא אמנית שעורכת סדנאות, עוסקת באירוח, "תופרת" טיולים מיוחדים, אחראית על הפקות קטנות וגדולות ויזמית בנשמתה. בתפקידה הקיבוצי היא רכזת התרבות וממונה על חגיגות שנות ה-80 שלו. סביב שולחנות ערוכים ואוכל ביתי נדיב בטעמו ובכמותו, בביתה המרווח המוקף מדשאות ופרחים, סיפרה לנו אורית על הקיבוץ המופרט, שהנושא הקהילתי בו הוא מאוד חזק, על מדרשת הבנות, שהבנות הלומדות בה מתגייסות לצה"ל ונושאות בתפקידים משמעותיים; על הקהילה הפתוחה מאוד, שמתנהלת על פי המצווה "חיה ותן לחיות", אך לעומת זה, אינה מאפשרת לבנים ממשיכים חילונים לבנות את בתיהם בקיבוץ; על כך שהחברים בקיבוץ המופרט משלמים ארנונה ומים, אבל יש להם בית כנסת משותף, בתי ילדים ("שמלאים, בליעין הרע"), אירועי תרבות משותפים, והמשותף הכי גדול: "אהבה הדדית".

אורית נצר, קיבוץ עין הנצי"ב

לפני שנים מונתה אורית נצר לאחראית יחסי הציבור של רשות ניקוז ונחלים ירדן, שאחת מיוזמותיה היתה יומרנית למדי: פרוייקט "ירדן – נהר של שלום", שהיה אמור לעסוק בפיתוח תיירות, חקלאות, חינוך ותרבות – כולם סביב נהר הירדן, בשותפות ישראל וירדן. "בברכתו של גלעד ארדן, אז השר לאיכות הסביבה, נסעתי הרבה לירדן, לשיחות עם גורמים רלבנטיים, גם קיימנו כנס בינלאומי גדול שאליו הגיעו עיתונאים מרחבי העולם, אך בסופו של דבר, הפרוייקט לא קרם עור וגידים", היא מספרת. כיום, אחרי ה-7.10, היא מעבירה לאורחיה את סיפורי המורשת של קיבוץ בארות יצחק, שסבה נפל על הגנתו ואביה המנוח, שנכח באירוע שבו נהרג אביו, הוכר כהלום קרב בגיל תשע. "ואני רואה מצווה וחשיבות בכך שאני ממשיכה לספר את סיפורם", היא אומרת.

המפגש השלישי ביום המרוכז שלנו התקיים בניר דויד (תל עמל), שיש המציינים אותו כראשון בישובי "חומה ומגדל", שעלו על הקרקע בתקופת המרד הערבי ב-1936, אך יש
החולקים על כך. לעומת זה, אין חולק על העובדה שלפני שנים ספורות עלה הקיבוץ לכותרות, שלא בטובתו, בשל המאבק שמתקיים בין תושבי הישובים הסמוכים לבין חבריו,
בנושא הגישה החופשית לנחל האסי הזורם בתחומו. בקיבוץ ניר דויד יש כיום 850 איש, 330 מהם חברים והשאר תושבים ושוכרי דירות. "הקיבוץ מבוקש מאוד ואין לנו אפשרות לענות על כל הביקושים", מדגיש מארחנו, לביא מאירי, מזכיר הקיבוץ. הכנסותיו מושתתות על שלושה תחומים עיקריים: מפעל לנייר העתקה, תיירות וחקלאות, וחברי הקיבוץ הם בעלים משותפים של כל העסקים. לאחר תהליך שנמשך כמה שנים, הופרט הקיבוץ במלואו ב-2009. עם זה, מדגיש מאירי, "יש אצלנו ערבות הדדית חזקה מאוד. כולנו מפרישים לקרן עזרה הדדית ולא יהיה מי שיפול כי פרנסתו חסרה".

דמדומים בנחל האסי בקיבוץ ניר דויד

כאמור, בשנים האחרונות עלה הקיבוץ לכותרות שהיה מוותר עליהן בחפץ לב: המאבק על הגישה לנחל האסי, שהפך חברתי-פוליטי והגיע גם לכנסת ולממשלה. רקע: נחל האסי עובר בתוך השטח של ניר דויד. במהלך השנים, הגביל הקיבוץ את הגישה לנחל, בטענה שהוא עובר בשטחו הפרטי, טענה שעוררה מחלוקת. תושבי בית שאן והישובים הסמוכים טוענים שהנחל הוא משאב טבע ציבורי, ומכאן – שכל אזרח רשאי וזכאי לגשת אליו, ורואים בסגירת הגישה לנחל אי שוויון וניכוס משאבים ציבוריים על ידי חברי הקיבוץ. הקיבוצניקים, מצדם, טוענים שפתיחתו לציבור תפגע באיכות חייהם ובתחזוקת המקום. המחאה הקולנית החלה בעיקר ב-2019, כשתושבי הישובים בסביבה יצאו בהפגנות ובניסיונות להיכנס לנחל. חברי הקיבוץ, מצדם, העמידו שומרים כדי לחסום את ה"פולשים". המאבק זכה לתומכים ולמתנגדים ומשני הצדדים ולכותרות בתקשורת, כמו גם לדיונים ציבוריים ומשפטיים. היו ניסיונות לא מעטים להגיע לפשרה ולהסדרה – כמו פתיחת חלקים מהנחל לציבור, תוך שמירה על שיגרת החיים של תושבי ניר דויד – אך בפועל, עדיין לא נמצא פתרון שיהיה מקובל על כל הצדדים. בסקירתו, מנקודת המבט של חברי ניר דויד, היה לביא מאירי נחרץ וחד משמעי. חברינו, שהקשיבו לו רוב קשב, הרגישו שחלק מהשאלות שנשאלו בעקבות הרצאתו נשארו בלא מענה משכנע. חלקם תמך בגישת הקיבוץ, חלק אחר צידד בגישתם של תושבי בית שאן והסביבה. ממש כמו במציאות. בסופו של דבר יצאנו כולנו להתבשם בנוף המקסים של הנחל וסביבתו הטובלת בירוק.