מי מפחד מהעיתונאי?
פעם, כשכולם קראו אותו עיתון וצפו באותה מהדורה, היה אמון הציבור בתקשורת כמעט מובן מאליו. היום – עם אינספור מקורות מידע, פייק ניוז ושיח רעיל ברשתות – העיתונאי הפך, בעיני רבים, לחשוד אוטומטית. אבל האם האמון נשחק רק בגלל טעויות של התקשורת – או גם בגלל מתקפה שיטתית על התפקיד שלה?
הציבור רואה, הציבור לא תמיד מאמין
יותר ויותר ישראלים מרגישים שהתקשורת "מקוטבת", "מנותקת", או אפילו "מוטה". זו תוצאה של שילוב בין תקלות עיתונאיות לבין דה-לגיטימציה מכוונת מצד מוקדי כוח שלא אוהבים שמבקרים אותם. כשהתמונה הזאת מתעצמת, גם עבודה עיתונאית אמיצה ואחראית – לא תמיד מתקבלת באמון.
אז איך בונים מחדש את הגשר?
להחזיר את אמון הציבור בתקשורת זה לא רק אתגר – זו משימה. הנה כמה דרכים להתחיל:
שקיפות מלאה
להסביר לקהל את תהליכי העריכה והבחירות המקצועיות. הציבור ראוי לדעת איך סיפור מתגבש.
הקשבה וגיוון
לייצג יותר קולות, יותר קבוצות, יותר נקודות מבט – לא רק ממרכז הארץ ולא רק מאולפנים. דוגמות לאפשרויות גיוון – לא חסרות: ייצוג של בני דתות שונות, חילוניים, מסורתיים, חרדים, עולים חדשים, בעלי תפיסות פוליטיות שונות, אנשי פריפריה גאוגרפית וחברתית, בעלי מעמדות סוציואקונומיים מגוונים, להט"בים, בעלי מוגבלויות ועוד.
לתקן כשצריך
טעינו? להגיד. הציבור מעריך עיתונאים שאינם חוששים להודות בטעויות.
שיח ישיר
לדבר עם הקהל – לא עליו. להיכנס לשיח ברשתות, להגיב, להקשיב, לענות.
לחזור לשטח
להסתמך פחות על קומוניקטים ויותר לראות, לשמוע, להרגיש. עיתונות שמבוססת על המציאות, לא על הד חלול של עצמנו.
האתגר שלנו – והאחריות שלנו
העיתונות היא נדבך יסוד בדמוקרטיה. אבל כדי שתישאר רלוונטית – היא צריכה את אמון הציבור. והאמון הזה לא יושג בסיסמאות, אלא בעבודה חרוצה ויומיומית, מקצועית, עניינית – ובעיקר: אמיצה.
נפתלי מנשה 17.04.25