חבר הנהלת האגודה מזכיר לכולנו שנוסף על חשבון הנפש האישי לא יזיק לעשות גם חשבון נפש מקצועי
יום כיפור הוא יום של חשבון נפש גם למי שאינו דתי. אדם מטבעו אינו נוטה לעשות חשבון נפש, כי הדבר כרוך בהתבוננות פנימית ובכנות מוחלטת עם עצמך, וזה אינו דבר שאדם עושה בדרך כלל ביום־יום. טוב שיש מוסכמה חברתית, שדוחפת אותנו לעשות זאת לפחות יום אחד בשנה, בגלל הסיכוי, שהתהליך הנפשי הזה יסייע לשפר בעתיד את מה שדורש שיפור.
גם גופים גדולים יותר מהאדם עצמו נדרשים לעשות את חשבון הנפש הזה, גופים כמו הממשלה והחברה בכללותה על שלל מרכיביה. את חשבון הנפש מהסוג הזה קשה יותר למצוא במקומותינו, אולי מחשש שהדבר מעיד על חולשה. דומני, עם זה, שבשנה הקשה והאיומה שעברנו, ואנחנו עדיין עוברים, יש צורך מיוחד לערוך את חשבון הנפש, כן ומכאיב ככל שיהיה.
גם בתחום התקשורת, ואולי ביתר שאת בגלל האחריות הציבורית, אנו נדרשים להתבונן פנימה ולבדוק היכן טעינו ואולי אף פעלנו במזיד. מההתבוננות שלי בתקשורת הישראלית עולה תמונה מורכבת, כמו בתחומי חיים אחרים. לא נכון יהיה לתאר את התקשורת הישראלית כמקשה אחת:
מחד גיסא, היו וישנם עיתונאים אמיצים ומחויבים שמילאו תפקיד חשוב גם ב- 7 באוקטובר, כאשר נפלו השמיים והממשלה ומוסדות מדינה נעלמו. חלקם אף סיכנו את חייהם כדי לסייע לתושבים המותקפים, ולהביא את תמונת המצב האמיתית לציבור. דיווחו, בלא כחל ושרק, על המחדל האיום, ולא חסכו את הביקורת מהממשלה, מהצבא, ומשאר הגופים שנכשלו כישלון נורא. גם בהמשך הדרך, בחודשי המלחמה הקשה, שעדיין אנו בתוכה, יש עיתונאים בעלי אומץ ויושרה שחוקרים ומטיחים ביקורת במי שראוי לבקרו, ובכך ממלאים את התפקיד העיקרי של התקשורת, שהיא כמאמר הקלישאה " כלב השמירה של הדמוקרטיה". עיתונאים אלו הם תעודת הכבוד למקצוע וההוכחה לחיוניותו.
מאידך גיסא, היו וישנם עיתונאים ש"התגייסו", לפחות בעיני עצמם, למאמץ המלחמתי, ובמקום למלא את תפקידם הפכו לדוברי השלטונות והממסד. חלקם יִשרו קו לחלוטין ושכחו ביקורת מהי, וחלקם אף הגדיל לעשות והתלהם בצורה חסרת אחריות. יש ערוץ שלם שחי ביקום מקביל, שבו תפקיד העיתונות הוא להגן על השלטון ועל ראשיו, ולהאשים במחדליו גופים ואזרחים חסרי כל סמכות ביצועית. גם הערוצים האחרים חטאו לתפקידם בכך שיפּו את המציאות לעתים, ובעיקר את מה שמתרחש בצד השני בזמן המלחמה. בלי כל קשר לדעה פוליטית, או להקצנת הרגשות העולה באופן טבעי בעת מלחמה, אני סבור שמתפקידה של התקשורת הוא להביא לידיעת הציבור את התמונה האפשרית הקרובה ביותר לאמת. ועל כן, יש להראות את מוראות המלחמה המתרחשים גם בצד השני, ואת זה התקשורת של הזרם המרכזי בישראל לא עשתה, ולא עושה, וכל מי שצופה בערוצי טלוויזיה זרים נוכח בזאת.
בתחילת המערכה חלק מאמצעי התקשורת איבדו את חוש הביקורת העצמית, ונתנו פתחון פה לאנשים ולדעות קיצוניות ומסוכנות, שחלקן גבל בהסתה ואף בקריאה לבצע פשעי מלחמה. לשמחתי, הנטייה הזאת נעלמה כמעט לגמרי, אך זה לקח נוסף שעל הערוצים העיקריים ללמוד ולהפנים.
בסיכומו של חשבון, או כמו שאוהבים לומר – בשורה התחתונה – יש בישראל תקשורת חופשית הממלאת את תפקידה, אך יש גם תקשורת מגוייסת שאינה ראויה למשטר דמוקרטי. יש עיתונאים נפלאים ואמיצים, אך יש גם שופרות של השלטון. נוסף על כך, אני עדים עדיין לניסיונות חוזרים ונשנים של השלטון להצר את צעדיהם של אמצעי התקשורת העצמאיים, ולתגמל את הצייתנים. על כל מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית, גם בעת מלחמה, לעמוד כחומה בצורה נגד הניסיונות הללו.
1 מחשבה על “חשבון נפש עיתונאי? שייקה קומורניק סבור שהיום אנו זקוקים לו יותר מתמיד”
בטוחה שיוסי היה חותם על כל מילה, שייקה.
ואגב, טוב שלא הזכרת שמות, אבל הדברים ברורים.
צריך להמשיך ולעמוד על הרגליים האחוריות (?) שלנו ולהלחם למען עיתונות חופשית, ודמוקרטיה בכלל.