בשבת, 3 במאי 2025, צויין ברחבי העולם יום חופש העיתונות שקבע ארגון אונסק"ו, ולרגל האירוע ראוי לסקור את מצב חופש העיתונות בעולם, את התמורות שחלו בתחום ואת האתגרים העומדים לפני התקשורת החופשית כיום.
בעבר כלל המאבק בעד חופש העיתונות בעיקר מאבק נגד שלטון אוטוקרטי, שהיה מעוניין לדכא את חופש העיתונות כדי למנוע מהעם דיווחי אמת על המציאות שבה הוא חי, ולמנוע ביקורת נגדו כדי לשמר את השלטון. זאת, באמצעים ברוטליים שכללו כליאת עיתונאים שחרגו מהקו שהשלטון הכתיב, או אף רציחתם. נוסף על כך, נסגרו עיתונים ואמצעי תקשורת שלא סרו למרות השלטון. תופעות אלו עדיין קיימות במדינות בעולם, ששוררים בהן משטרים דיקטטוריים ברמה כזאת או אחרת, וכמובן שיש להיאבק בהן.
האיומים על חופש העיתונות התפתחו והפכו למעודנים יותר, אבל לא פחות מסוכנים ואולי אף חמורים יותר, והם נחלקים לכמה סוגים. הסוג האחד הוא השתלטות כלכלית על אמצעי התקשורת, דבר המאפשר לבעלים לצנזר מידע או להכתיב כיוון מערכתי מסוים, המשרת את מטרותיהם העסקיות והפוליטיות הקשורות לעסקיהם. כל זאת, בשם זכות הקניין וחופש העיסוק, בבחינת "בעל המאה הוא בעל הדעה", ונשיאת שם הפלורליזם בשוק הדעות לשווא. בישראל אפשר להבחין בסוג זה של פגיעה בחופש העיתונות בערוצי התקשורת ובעיתונים המוחזקים בידי בעלי הון. העיתונאים ההגונים והרגולטורים הדמוקרטיים מנסים להיאבק במגמה זו, לעיתים בהצלחה ולעיתים בלעדיה.
קשה להבחין בסוג כזה של פגיעה בחופש העיתונות כי לרוב הוא לא נעשה בריש גלי, אלא בחדרי חדרים, שבהם "ממליץ" הבעלים לעורכים לנקוט קו מסוים, להמעיט בערך מידע כלשהו או להתעלם ממנו לגמרי, וכן לא ליזום תחקירים בנושא זה או אחר, על פי האינטרסים של הבעלים.
מעבר להתערבות הישירה של הבעלים בתכנים הנכתבים או המשודרים, קיים גם האפקט המצנן. העיתונאי החושש לפרנסתו או מעמדו יודע מהי עמדתו של הבעלים כלפי מושא כתיבתו או תחקירו, ועלול להימנע מליזום תחקיר או מלהבליט ידיעה שאינה לפי רוחו של בעל אמצעי התקשורת.
הצנזור העצמי הזה הוא המסוכן יותר, משום שמידע מצונזר יכול למצוא את דרכו לפרסום בערוצים אחרים, אבל הימנעות העיתונאי מפעולה להשגת מידע – לזה אין לרוב תקנה.
סכנה נוספת האורבת לפתחה של התקשורת החופשית היא הצפת המידע האמיתי או הכוזב, והיכולת המתפתחת של כלי הבינה המלאכותית ליצור מידע כזה ולהפיץ אותו בלא בקרה בערוצי המדיה החברתית, בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער". הצפת המידע גורמת לאובדן של ידיעות חשובות, ולעיתים להיטמעות מלאה בתוך הררי החומר המובאים לפתחו של צרכן המדיה. תופעה נוספת של הצפת המידע היא הקהיית החושים אצל הצרכן, ואדישות העלולה להתפתח אצלו למראה ולמשמע ידיעות, שהיו גורמות לזעזוע בנסיבות אחרות. זה "אפקט הנרקומן" הזקוק למנות גדלות והולכות של הסם, כדי לשמר את התחושה הרצויה. לאפקט של הצפת המידע החשוב והטריוויאלי כאחד, אפשר להוסיף את הצפת השקרים והזיופים שנעשו מתוחכמים מאד, עקב השימוש בכלי הבינה המלאכותית המתחזקים עד כדי כך שהם מקשים מאד על ההבחנה בין אמת לשקר. הפילוסופית וההיסטוריונית חנה ארנדט אמרה עוד במחצית המאה שעברה: "השקרים שאינם מפסיקים לרגע לא מיועדים לכך שיאמינו לשקר, אלא להבטיח שאיש לא יאמין יותר לשום דבר. אומה שלא יכולה להבחין בין אמת לשקר לא יכולה להבחין בין נכון לשגוי".
אם כן, מה אפשר לעשות לנוכח הסכנות שציינתי, כדי לשמר תודעה חופשית של האזרחים, וכושר שיפוט נאות ביחס לנהר המידע המציף אותנו?
ראשית , יש לחזק את התקנות ואת המוסדות הרגולטוריים המדינתיים, הפועלים להבטיח תקשורת חופשית, וזאת על ידי יצירת חיץ והפרדה בין מערכות החדשות של אמצעי התקשורת לבין הבעלים. כמובן, אין הכוונה שלרגולטור תהיה השפעה על התכנים, אלא תפקידו יהיה להבטיח שכללי ההפרדה נשמרים.
שנית – קיום שידור ציבורי חזק ויציב המנותק מעטיני השלטון, שעורכיו מחויבים אך ורק לכללי האתיקה העיתונאית ולחופש המידע והדעה. שידור כזה הוא חיוני בכל דמוקרטיה, ולא לחינם אנו רואים כאן בעת האחרונה ניסיונות של גורמים בעלי נטיות אוטוקרטיות לצמצמו או לבטלו.
שלישית, מתן הגנה מוגברת לעיתונאים בחקיקה מפני חקירות לא מוצדקות ופגיעה בחסיון העיתונאי, והצבת קשיים לפני הבעלים של אמצעי התקשורת, כדי למנוע ככל האפשר פיטורים שרירותיים של עיתונאים. זאת, על ידי מנגנון המוסמך לקבוע פיצויים מוגדלים במקרים כגון אלה.
ורביעית, חינוך לאוריינות תקשורתית מגיל מוקדם ככל האפשר, כדי לתת כלים בידי הדור הצעיר להתמודד עם הצפת המידע המוטה או הכוזב.
אם לא נקום ונעשה את המעשים הנחוצים הללו הרי שהסכנה לחופש העיתונות, וכתוצאה מכך לדמוקרטיה, תלך ותגבר ובקצב מהיר יותר מזה שאנו משערים.
שייקה קומורניק, 5.5.25