בעת האחרונה, כותרות ענקיות בתקשורת העולמית זועקות על המצב ההומניטרי בעזה. מושגים כמו "רעב", "אסון הומניטרי", "משבר מזון" מופיעים שוב ושוב, לעיתים בלי בדיקה יסודית, לעיתים בליווי תמונות קשות אך לא מאומתות, ולעיתים פשוט כהאשמה ישירה כלפי ישראל – תוך התעלמות מכך שחמאס הוא האחראי הישיר למצבם של התושבים.
אבל בתוך הקונצנזוס האנטי ישראלי הזה, אין כמעט זכר לסיפור ההומניטרי הלא-פחות קשה, ואפילו מזעזע יותר – הרעבתם של החטופים. סרטוני שני החטופים שפורסמו בשבוע שעבר, המחישו עד כמה קשה ונואש מצבם, עד כמה קיצוני הרעב שהם חווים.
החטופים אביתר דוד ורום ברסלבסקי בצילום מסך מהסרטונים שהפיצו ארגוני המחבלים
עשרים חטופים חיים – אזרחים וחיילים – נותרו בידי חמאס והגיהאד האסלמי, חלקם חולים וזקוקים לתרופות, אחרים לליווי נפשי, וכלואים מתחת לאדמה בתנאים לא אנושיים. ועדיין, נדיר למצוא סיקור אמיתי על מצבם. נדיר עוד יותר לשמוע את המילה "רעב" בהקשר שלהם.
היכן הדיווחים על מחסור באוכל, במים או בטיפול רפואי לחטופים? היכן אותה חמלה תקשורתית שמופנית לכל מקום אחר – חוץ מלמנהרות של חמאס?
העיתונות – בוודאי הבינלאומית – אמורה להציב רף מוסרי אחיד: הרעבת בני אדם היא פשע, לא משנה בידי מי הוא נעשה.
שתיקה מול פשעים כלפי החטופים – היא לא רק צביעות. היא שותפות לאלימות.
לנו, כעיתונאים – בישראל ובעולם – יש חובה כפולה: גם לחשוף עוולות, וגם לזהות את השתיקות הרועמות. העיתונות אמורה להיות מצפון האנושות. אבל נראה שכשזה נוגע לישראלים כלואים במנהרות – המצפון נדם.
נפתלי מנשה 05.08.25