בואו נודה באמת הלא נוחה: הציבור מאבד אמון במוסדות הדמוקרטיים. לאט, אבל בעקביות. הכנסת? כמובן, מזוהה עם אינטרסים. הממשלה? שקועה בפוליטיקה קטנה ובהישרדות. מערכת המשפט? מואשמת בשמאלנות או בשמרנות – תלוי את מי שואלים. אפילו צה"ל כבר לא מצליח לחמוק מהשסע, ושוקע בו יותר ויותר. אבל כשזה מגיע לעיתונות, משהו עמוק יותר נשבר.
כבר לא מספיק לחשוף עוולה, לתמוה על מהלך שלטוני או להביא סיפור מהשטח. כל מילה שאנחנו משדרים וכותבים נבחנת בזכוכית מגדלת – לא כדי להבין, אלא כדי לשפוט: האם זה משרת את הצד שלי או נגדי? אם זה לא מתאים לתפיסת העולם של הקורא, המאזין או הצופה – זו "תעמולה", או "פייק". אתה מוצא את עצמך עיתונאי, אבל בעיני רבים – אויב, ואין בעיה להיווכח בכך ברשתות החברתיות.
איור: AI
אני לא מתיימר לטעון שהתקשורת חפה מטעויות. טעינו, ונטינו, ולפעמים נפלנו בשבי הרייטינג או הרצון לרָצות. אבל הכשל לא מצדיק את ההרס. וכאן בדיוק צפה לה הבעיה: במקום לבקר כדי לתקן – שורפים הכל. פוליטיקאים, יועצי תדמית ו"טוקבקיסטים מקצועיים" עובדים שעות נוספות כדי להפוך אותנו לשק החבטות של המדינה.
זה המקום להזכיר שעיתונות היא לא קמפיין. היא לא נועדה להחמיא ולא לרצות. התפקיד שלנו הוא לשאול, לחקור, להציק. גם אם זה לא נעים. במיוחד אז. בלי עיתונות חופשית, לא תהיה כאן דמוקרטיה. לא באמת (ד"ש מפוטין או מארדואן).
וזה לא עניין של ימין או שמאל. זו שאלה של חוסן לאומי. בלי תקשורת חזקה, שאפשר לבקר אותה – אבל גם להאמין לה – הכל הופך לרעש. ועם רעש לא בונים עתיד. רק חשד, ציניות ואדישות.
נפתלי מנשה.