בשנים האחרונות אנו עדים להתגברות התופעה המדאיגה של תקיפת עיתונאים ועובדי תקשורת, הן תקיפות פיזיות, הן מילוליות, בעת שהם מסקרים אירועים חדשותיים מן השטח. אם בעבר נתפס העיתונאי כמתעד ניטרלי בזירה הציבורית, הרי שכיום – יותר ויותר – הוא נתפס בעיני חלק מהציבור כבעל אג׳נדה, ולעיתים אף כאויב.
בימי מבצע "עם כלביא", כמו גם באירועים ביטחוניים קודמים, נרשמו מקרים שבהם צוותי תקשורת הותקפו בידי אזרחים מקומיים בזירות של ירי טילים, והורחקו בגסות בידי שוטרים ואנשי כוחות הביטחון. גם במקרים שאינם "מלחמתיים", עיתונאים ישראלים המתעדים, למשל, מהומות, הפגנות ומחאות, נאלצים לעיתים להתמודד עם אלימות מצד מפגינים, שוטרים, ולעיתים אף מצד הקהל שאותו הם מסקרים. ההתנכלות לעיתונאים ולעובדי תקשורת בולטת במיוחד – אך אינה בלעדית – כלפי עיתונאים המסקרים בעבור כלי תקשורת ערביים, מהארץ ומהעולם, ולכן מעבירים את דיווחיהם בשפה הערבית.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אבל לא רק בשטח חשים אנשי התקשורת את הלחץ. בשנים האחרונות הפכו רשתות חברתיות לזירה של התקפות פרועות – הכפשות, איומים ישירים, הטרלות שיטתיות ואפילו הפצת פרטים אישיים רגישים ("דוקסינג"). עיתונאיות לא מעטות דיווחו על הטרדות חוזרות ונשנות, על אלימות מילולית ועל ניסיונות השתקה.
המסקנה המתבקשת אל מול אלה היא הגברת ההגנה על עיתונאים ועל אנשי תקשורת – לא רק בזירה הפיזית, אלא גם במרחב הוירטואלי. חובה על משטרת ישראל, רשויות הצבא והרשויות המקומיות לפעול לאבטחת כתבים בשטחי סיקור מסוכנים. בד בבד, יש לחזק את המענה המשפטי כלפי מי שמאיימים ומכפישים אנשי תקשורת.
עיתונות חופשית אינה מותרות – היא מרכיב יסוד בכל חברה דמוקרטית. אם נמשיך לאפשר הפחדה, הסתה ואלימות נגד מי שתפקידם הוא לשקף את המציאות, נמצא עצמנו בחדר אפל – בלי מראה, בלי מצפן, ובלי דרך להבין לאן מועדות פנינו.
נפתלי מנשה.