האירוע האחרון של ריסוס כתובת הנאצה ליד בניין ערוץ 13 מצטרף לשורה של מקרים שמשרטטים מגמת עומק מדאיגה: הפיכת העיתונאים למטרה. מה שמתחיל כקריאות ברשתות החברתיות, נמשך כמעשים בשטח, וכך נוצרת אווירה שבה תפקידם של אנשי התקשורת נתפס לא כשליחי ציבור, אלא כיריבים פוליטיים.
התנכלות לעיתונאים אינה רק פגיעה באנשים שעושים את עבודתם. היא מערערת את היכולת של החברה לנהל שיח אמיתי על עובדות, לבחון את עצמה ולבקר את בעלי הכוח. ברגע ש"הכתובת על הקיר" הופכת מביטוי פיוטי למעשה של ממש, כמו במקרה של ערוץ 13, המסר אינו רק נגד העיתונאים עצמם אלא נגד עצם הרעיון של עיתונות חופשית.
שימוש בצילום לפי סעיף 27 א' לפי חוק זכויות היוצרים
קל להאשים את הרשתות החברתיות או את ההקצנה הפוליטית, אך האמת רחבה יותר. לאורך זמן ספגה התקשורת בישראל התקפות מצד גורמים בעלי השפעה, מהשלטון ועד קבוצות אינטרסים. כשהמסר מגיע מלמעלה – בשטח הוא הופך לפעולה. הציבור מקבל תחושה שחציה של גבולות מסוימים היא לגיטימית, ולעיתים אף רצויה.
ובכל זאת, האחריות לשמור על העיתונות אינה מוטלת רק על המוסדות. גם הציבור נדרש להבין שהעיתונאי, עם כל חולשותיו והטעויות שהוא עלול לעשות, ממלא תפקיד חיוני של פיקוח וביקורת. בלי החיץ הזה בין האזרח למוקדי הכוח, כללי המשחק הדמוקרטיים נשחקים במהירות. ריסוס הגרפיטי ליד ערוץ 13 הוא תזכורת חריפה לכך שהקו שעובר בין ביקורת לתקיפה מיטשטש והולך. כדי לשמור על חוסן תקשורתי ועל שיח ציבורי תקין, צריך לעצור את הסחף הזה לפני שייגרם נזק בלתי הפיך.
נפתלי מנשה 20.11.25