בעת האחרונה עולות יותר ויותר אל פני השטח, טענות שהתקשורת הממוסדת בישראל הסתירה מהציבור הישראלי במהלך השנתיים האחרונות של המלחמה בעזה, את המתרחש בצד השני של הגבול, במיוחד על רקע הידיעות והתמונות המתפרסמות בעולם על סבל האוכלוסייה המקומית והרעב המתפשט שם. בכך עולה השאלה האם התקשורת בישראל חטאה וחוטאת לתפקידה הציבורי והעיתונאי?
כמה עיתונאים בכלי תקשורת מרכזי העלו את הטענה הזאת לפני עורכיהם ומנהליהם, וקיבלו תשובה שבהחלט אפשר לראות בה "נפנוף".
אני, כצרכן חדשות "כבד" (שלא בטובתי…) סבור שהטענות הללו נכונות במידה רבה, ואכן התקשורת כשלה בהצגת תמונה מלאה ומאוזנת של המציאות.
כלי התקשורת הראשיים נמנעים עד היום מלהציג לציבור הישראלי את מה שמתרחש בפועל בעזה, מעבר לדיווחים של דובר צה"ל או מספרי הרוגים כלליים, שנתפסים כחלק מסטטיסטיקה, לפי הכלל הידוע ששניים או שלושה הרוגים זו טרגדיה, ועשרות הרוגים הופכים לסטטיסטיקה.
המציאות שם כמובן אינה פשוטה, ועל העורכים והכתבים לנקוט משנה זהירות, כי לחמאס מנגנון תעמולה יעיל מאד, שמטרתו להציג את ישראל כתוקפן חסר רחמים, ולהסתיר את השימוש הציני שעושה הארגון בתושבי עזה כמגן אנושי. חמאס, אשר פועל מתוך מרחבים אזרחיים כגון בתי חולים, בתי ספר ומסגדים, משתמש במדיה הבינלאומית כדי ליצור – לצערנו בהצלחה לא מבוטלת – נרטיב קורבני, שמציג את ישראל כמי שפועלת באכזריות ובלא הבחנה. במקום להתמודד עם המנגנון הזה ולהעמיד תשתית תקשורתית שחושפת את ההונאות של חמאס, בחרו גופי התקשורת המרכזיים להתעלם מהנושא, ולהסתפק בתגובות לקוניות של דוברים רשמיים.
הימנעות זו אינה רק החמצה ופחדנות עיתונאית, אלא היא כשל מוסרי וציבורי, משום שהיא מותירה את הציבור הישראלי באפלה בנוגע למאורעות המתרחשים במציאות ולמורכבות האמיתית שלהם. והיא פוגעת בזכות הציבור לדעת אילו דברים נעשים בשמו ולקבל החלטות מושכלות כתוצאה מכך.
יתרה מכך, ההתעלמות מהמתרחש בשטח בצדו השני של הגבול, גורמת נזק גם לשיטתם של אלה האומרים כי אין להם כל חמלה כלפי האוכלוסייה העזתית. זאת, משום שהיא אינה חושפת את הסבל שנגרם לאוכלוסייה בידי שלטון חמאס עצמו, ומשאירה את הזירה העולמית לדיווחים שלעיתים מוטים ולעיתים אף מזויפים, ומעניקה לחמאס ניצחון תודעתי יקר. כי זאת יש לדעת – בימינו אין, ואולי לא הייתה אף פעם, בועה תקשורתית מבודדת. המידע זורם וחודר, והתעלמות אינה הדרך להתמודד אתו.
גופי התקשורת המרכזיים חייבים היו לדרוש מהצבא לאפשר דיווחים אמיתיים מהשטח במגבלות הביטחון, ולעמת את הצבא ואת הדרג המדיני עם תוצאות ההחלטות שלהם על המצב האזרחי בעזה. יש מצבים שאי אפשר ליפות ולטייח אותם, והדרך הנכונה היא להתמודד עמם באומץ, ולנסות להסביר מה עושים כדי למנוע אותם.
בסיכומו של דבר, התקשורת הישראלית הממוסדת חטאה וכשלה, לדעתי, בתפקידה בשנתיים האחרונות, בכך שנמנעה מלתת לאזרחים תמונה אמיתית יותר, גם אם מטרידה, של המתרחש במלחמה בעזה, וגרמה בכך לציבור לקבל תמונה מעוותת של המציאות, תמונה השונה מאד מזו שהתקבלה בעולם. ייתכן מאד שאילו הייתה בידי הציבור תמונה מציאותית יותר, היה נוצר לחץ ציבורי גדול יותר על מקבלי ההחלטות לשנות מדיניות, או לפעול בדרכים שונות מאלה שהביאונו עד הלום.
שייקה קומורניק, 28.07.25