הקמת ועדה נוספת לבחינת מעמדה של גלי צה״ל, הפעם בראשות אלוף במילואים יפתח רון־טל, מעלה שוב לדיון את השאלה הישנה־חדשה: האם יש עדיין הצדקה לתחנה הצבאית המיתולוגית, או שמא הגיע הזמן לסגור מיקרופונים?
בעד סגירתה של התחנה עומדים כמה נימוקים כבדי משקל. בין השאר, אפשר למנות את השחיקה ביעודה המקורי של התחנה היפואית, תחנה שהוקמה ככלי תקשורת לחיילים ולמשפחותיהם, אך בפועל הפכה לשחקן בזירה התקשורתית הכללית, עם תכנים שפונים בעיקר לציבור הרחב.
נימוק נוסף הוא חוסר הלימה למציאות התקשורתית – בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והאפליקציות, אין צורך בתחנת רדיו צבאית כדי להגיע לחיילים.
לכך אפשר להוסיף את הנימוק עתיק היומין בדבר עירוב בעייתי בין צבא לתקשורת חופשית: חיילים כפופים למשמעת צבאית, אך גם נדרשים לסקר נושאים פוליטיים וצבאיים רגישים, דבר היוצר פוטנציאל לניגודי עניינים ולהשפעות לא ראויות.
שיקולי תקציב, גם הם עומדים לצד המצדדים בסגירתה של התחנה הצבאית: הפעלת התחנה כרוכה בהוצאה ניכרת, שאולי עדיף להפנותה למערכים מבצעיים או לרווחת חיילים.
מנגד, אפשר למנות נימוקים משמעותיים לא-פחות להמשך פעילותה של התחנה. לגלי צה"ל ערך מורשתי ותרבותי. מדובר במוסד ותיק שתרם לעיצוב התרבות הישראלית, לחשיפת אמנים צעירים, ולשימור הזיכרון הלאומי.
למרות הביקורת, אי אפשר להתעלם מהקשר היחודי שבין התחנה לחיילים, והיא עדיין מספקת במה ייחודית לחיילים, עם תוכניות שמדברות בשפה הצבאית ומחברות בין הצבא לציבור.
גלי צה"ל היא גם פלטפורמה לאיזון תקשורתי. בנוף תקשורתי רווי אג'נדות, התחנה משמשת בית לשילוב בין קולות שונים מהחברה הישראלית.
לכך יש להוסיף את עניין ההכשרה המקצועית. גל"צ היא חממה לעיתונאים, לעורכים ולשדרים צעירים, ורבים מהם הפכו לשמות מובילים בתקשורת הישראלית.
הדיון על עתיד גלי צה"ל אינו רק שאלה על עתידה של תחנת שידור, אלא על היחסים שבין צבא, תקשורת וחברה. האם יש ב-2025 מקום לתחנה צבאית, שמתפקדת גם כגוף חדשותי ארצי? או שמא זה שריד מתקופה אחרת, שכבודו מונח במקומו – אך עבר זמנו?
נפתלי מנשה
11.08.25